<
Menu
מוסיקה פולנית מודרנית גרסת הדפסה
מוסיקה פולנית

חוטים מנחים רבים, מימדים רבים

ההגדרה "אסכולה פולנית בהלחנה" התפרסמה בתחילת שנות השישים של המאה ה-20 באמצעות ביקורת גרמנית על מוזיקה. מונח זה נוצר כדי לתת שם לסגנון מיוחד של המוזיקה הפולנית, שבה הבסיס לבניית יצירה מוזיקלית הוא צבע הצליל. לידתה של "אסכולה פולנית בהלחנה" התאפשרה הודות להפשרה פוליטית לאחר מותו של סטאלין, ומותו הוא שהביא את פולין למשבר הפוליטי בשנת 1956. אז יחד עם פולחן האישיות בתחום הפוליטי הושלכו הצידה דוגמות של הריאליזם הסוציאליסטי . משמעות לא זניחה בהקמת "אסכולה פולנית בהלחנה" הייתה גם להקמת הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה בת ימינו "הסתיו של וארשה" באוקטובר 1956.

במסגרת פסטיבל "הסתיו של וארשה" הוצגו לראשונה יצירות שהיו ליסוד המודרניות (עם "חג האביב" של איגור סטראבינסקי בראש). מגמות אסתטיות חדשות במוזיקה הפולנית התייחסו בתחילה לשימוש בטכניקה דודקאפונית, לאחר מכן התייחסו לגישה לטכניקה, שנקראה בפולין סונוריסטית, הנשענת על התפקיד המוביל של צבע הצליל מעל לכל הפרמטרים האחרים של הקומפוזיציה.

את האסתטיקה הזאת מייצגים במוזיקה הפולנית, קודם כל ויטולד לוטוסלאבסקי (1913-1994), כמו כן קשישטוף פנדרצקי (נולד ב-1933) והנריק מיקולאי גורצקי (נולד ב-1933), ונוסף להם – קאז'ימייז' סרוצקי (1922-1981) ודיאוש ברד (1928-1981), וויצ'ך קילאר (נולד ב-1932), ויטולד שאלונק (נולד ב-1927), בוגוסלאב שפר (נולד ב-1929) וולודז'ימייז' קוטונסקי (נולד ב-1925) (Wlodzimierz Kotonski, Boguslaw Schaeffer, Witold Szalonek, Wojciech Kilar, Tadeusz Baird, Kazimierz Serocki, Henryk Mikolaj Gorecki, Krzysztof Penderecki, Witold Lutoslawski).

 

לוטוסלאבסקי

המוזיקה של ויטולד לוטוסלאבסקי Witold Lutoslawski זכתה לביצועים המעולים ביותר של המאה, אם כי חלקה והמשמעותי נוצר במחציתה השנייה , בין שנת 1958 "מוזיקת האבל" ו-1992 "הסימפוניה ה-4". בפרטיטורות שנוצרו אז, המלחין יצר את שפת ההלחנה הייחודיתשלו וגיבש צורה אישית של יפי המוזיקה, דבר שגרם לכך, שכבר בימי חייו הוגדר לוטוסלאבסקי "קלאסיקן המודרניות".

ב"מוזיקת האבל" הוא יצר יסודות למפוחית-פה בעלת 12 צלילים, מרוחקת מבחינה טכנית ואסתטית מביצועי האסכולה הווינאית של ארנולד שונברג. ב-"מישחקי ונציה" (1961) הוא יזם שימוש באלמנט המקריות בתחום מוגבל, הנקרא "קונטראפונקט אלאטורי". ב"רביעית המיתרים" (1964) הכניס רעיון של צורה בשני חלקים, אשר לחלקה הראשון יש אופי של מבוא, החלק השני לוקח על עצמו את התפקיד של עוצמת ההבעה ההעיקרי. בשנות השמונים המלחין השלים את עיקרון "טכניקת השרשרת" שלו, המתבססת על עיקרון של שילוב החומר הקולי בין חלקי היצירה או בין שכבותיו.

ביצירתו של ויטולד לוטוסלאבסקי ניתן להבחין עד כמה היא גדלה בעקביות ובאינטנסיביות כשלמות אינטגרלית. מ"מוזיקת האבל" הוא בנה עולם מקורי משלו, אך לא הרמטי ומבודד. לוטוסלאבסקי מצא את הנקודה המופלאה בה המסורת הופכת לעתיד, נקודה הגבול בין קבלת המסורת החורגת ממסגרתה והסתייגות כלפי יבשות חדשות המתגלות. חדשני בצורה בולטת ביותר ותגליתי, מעולם לא הפך לרדיקלי ואוונגרדי. כמופת הוא מצביע על היידן ומוצרט, על שופן ועל ליריקה של ברהמס, אם כי הוא היה רחוק ביותר ממסורתיות.

ליצירותיו החשובות ביותר של לוטוסלאבסקי שייכות ארבע סימפוניות (1947, 1967, 1983 – "הסימפוניה ה-3", 1992- "הסימפוני ה-4"), יצירות תזמורתיות "קונצרט לתזמורת"(1954), "מוזיקת האבל" (1958), "משחקי ונציה" (1961), LIVRE POUR ORCHESTRE " (1968),” MI-PARTI" (1976) NOVELETTE (1979), "שרשרת 3" (1986), "INTRELUDIUM" 1989)), קונצרטים אינסטרומנטליים: "צ'לו" (1970), קונצרט כפול לאבוב, נבל ולתזמורת קאמרית (1980), "PARTITA" לכינור ולתזמורת (1988 – גרסה לתזמורת של יצירה לכינור ופסנתר מ-1984), "שרשרת "2 – דיאלוג לכינור ולתזמורת (1985), "לפסנתר" (1988), יצירות ווקליות-תזמורתיות: "שלוש פואמות של Henri Michaux" למקהלה ולתזמורת (1963), "PAROLES TISSEES" לטנור ולתזמורת קאמרית (1965), "LES ESPACES DU SOMMEIL" לבריטון ותזמורת (1975), " CHANTEFLEURS ET CHANTEFABLES" לסופרן ותזמורת (1990), קאמרית: "רביעית כלי מיתר" (1964), "פרלודיום ופוגה" ל-13 כלי מיתר (1972), "שרשרת 1" להרכב קאמרי (1983), סולו: "וריאציות על נושא פאגאניני" ל-2 פסנתרים (1941), "וריאציה סאחרובית" לצ'לו סולו (1975), "אפיטאפיום" לאבוב ולפסנתר (1979), "GRAVE – מטאמורפוזות" לצ'לו ולפסנתר (1981), "PARTITA" לכינור ולפסנתר, "SUBITO " לכינור ולפסנתר (1992).

פנדרצקי

הקריירה המוזיקלית של קשישטוף פנדרצקי Krzysztof Panderecki החלה במעבר משנות החמישים לשנות השישים. כושר ההמצאה שלו בתחום הצלילים התרכז תחילה בשיטות לא קונבנציונאליות של היגוי הצליל על ידי כלי מיתר, למשל הקשה על ידי ידית עץ של קשת הכינור, בקופסת תהודה של הכלי, זאת אומרת התייחסות לכלי מיתר ככלי הקשה. יחד עם זאת קשישטוף פנדרצקי פיתח שיטה עשירה באמצעים טכניים לשימוש, במה שנקרא, קלאסטרים, כלומר במשטחים צליליים, הנוצרים על ידי צלילים הקרובים זה לזה. בצורה זו יצר קשישטוף פנדרצקי שפה קולית מובהקת משלו הניתנת לזיהוי, ומבוססת על כלים הנשמעים ככלי הקשה למרות שאינם כאלה, וכמו גם על הבעה של משטחים קוליים מתעצמים, הנודדים במרחב האקוסטי.

המפנה בהתפתחות קריירת ההלחנה והאסתטיקה של המוזיקאי קשישטוף פנדרצקי התרחש ביצירה "הלהיטות על פי לוקאס הקדוש", (1966). היא מתחילה בחייו האמנותיים של פנדרצקי שורה של יצירות גדולות מהסוג אורטוריה-קנטאטה בעלות אופי דתי ומונומנטים סימפוניים, הפונים יותר ויותר לאסתטיקה הרומנטית המאוחרת. בשנות התשעים המוזיקה של פנדרצקי מצטרפת בצורה די ברורה לאסתטיקה הפוסט-מודרנית. פנדרצקי פונה לנושאים אוניברסליים, אל טקסטים שהם אבן יסוד בתרבות האירופאית, בכך הוא מתנער מהמעמד היוצר האוונגרדי, המבצע ניסויים בשפת הצלילים החדשה. התבססה דעה לפיה קשישטוף פנדרצקי הפך ליוצרה של הסינתזה של מה שבוצע עד עתה במוזיקה של המאה ה-20, סינתזה שבוצעה בפתיחות לפרספקטיבה רחבה והיא פתוחה לתולדות המוזיקה האירופאית ממקהלת ימי-הביניים ועד לאוונגרד ולתרבות אירופאית של המערב והמזרח. לשיטתו של קשישטוף פנדרצקי הפך, לעומת זאת, הפירוש מחדש של המסורת. זאת, על כן, הדרך לחזרות מסוגים שונים, המבוצעות תוך מודעות בלתי פוסקת להווה.

עם יצירותיו החשובות ביותר נמנות "קינה – לקורבנות הירושימה" (1960), "רביעיות מיתרים I" (1960), "ANAKLASIS" לקשת וכלי הקשה (1960), אורטוריה "DIES IRAE" לזכר הנרצחים באושוויץ (1967), "KOSMOGONIA " (1970), יצירות דתיות - "הלהיטות לפי לוקאס הקדוש"(1965), "תפילת שחרית" (1970), "MAGNIFICAT " (1974), "TE DEUM" (1980), "REQUIEM הפולני" (1984); אופרות - "השדים מלואודון" (1969), "גן העדן האבוד" (1978), "המסכה השחורה" (1986), "המלך אובו" (1991). עם יצירותיו לתזמורת נמנות, בין השאר "II CHRISTMAS SYMPHONY" (1980), "PASSACAGLIA " (1988), "ADAGIO " (1989); עם הקונצרטים - לצ'לו, לכינור, לוויולה, ועם היצירות הקאמריות - "שלישיית מיתרים" (1991).

גורצקי

הנריק מיקולאיי גורצקיHenryk Mikolaj Gorecki הוא מן המלחינים המרכזיים בפולין מאז שנות השישים של המאה שעברה. גורצקי , בן גילו של קשישטוף פנדרצקי, חייב את הקריירה העולמית שלו להצלחה המסחרית של "III SYMPHONIA – " - "סימפוניה של שירי אבל" (1976) .

בתחילת שנות התשעים הייתה "הסימפוניה השלישית" של גורצקי אחת מיצירות המוזיקה המודרנית המוכרות והמבוקשות ביותר , הודות לתחנות רדיו מסחריות בריטיות המשדרות בפרקים הקלטות חדשות שלה עם Dawn Upshaw בניהולו של דוד זינמאן. אופנת האסתטיקה הפוסט-מודרניסטית הגיבה ליצירתו של הנריק גורצקי. מאזיני המערב התרגלו למוזיקה אמריקאית רפטיטיבית של סטיב רייך ופיליפ גלאס, יחד עם גרסתה הבריטית של מיכאל ניימן. רפטיטיביות סגפנית, עקשנית, של המוזיקה של גורצקי התאגדה במודעותם של המאזינים עם הרגלים אסתטיים שכבר הופנמו, תוך פתיחתם לפרספקטיבה מופלאה, שונה של יצירות המלחין הפולני. הפרספקטיבה הזו נוצרה על ידי המשמעות הדתית של המוזיקה של גורצקי, המתאגדת לצורה תרבותית שלמה כלשהי עם עוצמת ההבעה של המוזיקה של ארבו פארט הבונה צורה משלו לימי-הביניים החדשים, ומוזיקה של ג'ון טאבנר הבונה צורה משלו לביזנטיון החדשה, ונוסף לכך עם ניסויים דתיים למחצה וניו-אייג'. היסודות הפולקלוריסטים במוזיקה של גורצקי הופיעו במקביל לאופנת 'מוזיקת העולם', כשהחלה ההתעניינות הרבה במסורות עממיות ללא קשר למוצאן.

תסמונת של "האסכולה הפולנית בהלחנה

למונח "האסכולה הפולנית בהלחנה" ראוי להתייחס מטפורית יותר מאשר מילולית. יש דברים משותפים רבים בין היוצרים הנמנים עם אסכולה זו (בעיקר מעמד הבכורה שיש לצבע הצליל מעל למרכיבים האחרים), אם כי הצעותיהם האישיות לפתרונות אסתטיים מפורטים וטכניים הם שונים.

מקוריות המוזיקה של קאז'ימייז' סרוצקי נובעת לא רק מצבעוניות מעודנת, שהיא לעיתים קרובות תוצאה של שימוש במרכיבים אינסטרומנטאליים בלתי רגילים ושיטות הפקת הצליל, אלא גם משימוש בטופונוניקה – מיקום מרחבי של קבוצות כלים על במה.

טדיאוש בארד (Tadeusz Baird) מתבלט במוזיקה הפולנית של שנות השישים והשבעים בסוג מיוחד של הבעה, הנובעת מטכניקה בה הוא משתמש, טכניקה של שניים עשר הצלילים. הוא מוגדר כליריקן בולט ביותר ורומנטיקן של התקופה הזו, כשהוא מודה בקשרים עם המוזיקה של Alban Berg וגם בקרבה אסתטית ליצירתו המאוחרת של דימיטרי שוסטאקוביץ'.

ולודז'מייז' קוטונסקי (Wlodzimierz Kotonski) נשאר נאמן למוזיקה אלקטרו-אקוסטית מהקומפוזיציה הראשונה – "אטיודה למכה אחת בצלחת" (1959), כשהוא רושם ברשימת כבוד של ביצועים מהסוג הזה יצירות כמו "ALEA" (1970), "כנפיים" (1973), ("ANTIPHONAE" (1989, עם הזמן הוא הפנה את מבטו אל יכולות חקר המחשב. למרות זאת מוזיקה אלקטרו-אקוסטית לא השתלטה על יצירתו של החלוץ שלה בפולין. שנות השבעים גם אצל קוטונסקי מביאות לשינוי הפרדיגמה – פניה כלפי הגוון "הרומנטי" ונועם הצליל המיוחד במינו.

מקום נפרד במוזיקה הפולנית תופס בוגוסלאב שפר (Boguslaw Schaeffer ), אשר יזם בפולין שורה שלמה של טכניקות חדשניות לא רק בתחום הסונוריזם והסריאליזם, אלא גם בתחום הטופופוניקה, האלאטוריזם, המוזיקה הגרפית, ההפנינג, הקולאז', התיאטרון האינסטרומנטאלי, הצורה הפתוחה, הקונצפטואליות והיצירתיות השואבות מג'ז. כשהוא עוסק בציור ובגרפיקה, תיאורטיקן ומבקר, בשנות השבעים הוא פתח בקריירה של מחזאי אופנתי ומקובל, כשהוא מתרכז במחזותיו, שהם במידה רבה סוריאליסטיים, בנושאים הנוגעים לעצם משמעות המחזה ולמצבו הרוחני של האמן.

” LES SONS” שהולחן על ידי ויטולד שאלונק (Witold Szalonek ) לתזמורת סימפונית אפשר לקבל כסוג של מנשר סונוריסטי, שלו המלחין נשאר נאמן עד היום. ביצירותיו של שאלונק בולטת קבוצה מורחבת של כלי נשיפה, כשהיא הופכת לגיבורה הראשי של הפרטיטורה. למבחר תופעות קוליות נכנסת גם מכה במכסה הכלי, דיבור דרך הכלי, שימוש בפומיות בלבד, נשיפה בבקבוקים. ה"באלאגן" הקולי המאורגן הזה, ממשיך להישמע מלהיב, זמן רב אחרי הימים בהם הוא הפתיע והדהים. לרשימת יצירותיו החשובות ביותר של ויטולד שאלונק שייכים "MUTAZONI" לתזמורת קאמרית (1966), "QUATTRO MONOLOGHI" לקרן (1966), "IMPROVISATIONS SONORISTIQUES " לקלרנית, לטרומבון, לצ'לו ולפסנתר (1968), "1+1+1+1 PER 1-4 STRUMENTI AD ARCO" (1969), " MUSICA CONCERTANTE PER VIOLBASSO ED ORCHESTRA " (1977), "LITTLE B-A-C-H SYMPHONY" (1981), "חלומה של מדוזה על פגאסוס".

קריירה מבריקה נוספת בהלחנה היא זו של וויצ'יך קילאר (Wojciech Kilar), שהפרטיטורות המוקדמות שלו ריגשו בהתפרצות האנרגיה שלהן, בזיקוקי החיוניות, באיתנות הצליל. RIFF 62 התזמורתי מתבסס על קצב הג'ז. יצירה קונסטרוקטיביסטית לתזמורת ולמקהלת סופראן "UPSTAIRS-DOWNSTAIRS" (1971) היא נקודת היעד וביצוע השיא במסגרת האסתטיקה הזאת. ב-1974 הופיע מפנה נמרץ בחיי היצירה של וויצ'יך קילאר. בזמן הזה נוצר "חוצב אש" (1974) לתזמורת, "מולידת האל" (1975) למקהלה ולתזמורת, פואמה סימפונית "KOSCIELEC 1909" (1976), "EXODUS" (1981) למקהלה ולתזמורת, כמו כן "קונצרט לפסנתר" (1977).

בארגלסקי

המוזיקה של זביגנייב בארגלסקי (Zbigniew Bargelski) (נולד ב-1937) היא תופעה נפרדת, הפועלת מאד על הדמיון. למרות זאת היא איננה מוזיקה ציורית. בולטת בה צבעוניות יותר גרפית מאשר ציורית. יש רצון להבחין בצורתה הקולית של המוזיקה של בארגלסקי במקורה הסונוריסטי, אך למרות שטריקים סונוריסטים אינם זרים לפרטיטורה של מחבר ה-TRIGONALIA" לגיטרה, לאקורדיון, לכלי הקשה ולתזמורת - זאת אשליה. יותר מאשר תערובת צבעים, אשר מופיעים זה אחרי זה בתחלופה קאליידוסקופית, העניין הוא ברמת הססגוניות של הכלים הנבחרים המוצבים במרכז לוח-צבעים קולי. זכות בכורה מפורטת: גיטרה, אקורדיון, כלי הקשה, סקסופון, כינור. זביגנייב בארגלסקי גילה פעמים רבות בהתבטאויותיו על מה בנויה שיטת הלחנתו – מה שנקרא טכניקה "מרכזית". ישנם מרכזים מסוימים – למשל קוליים או אינטרווליים, אולי גם קצביים וצבעוניים – היוצרים בקטע מסוים של הצורה מרכזי כובד, קטבים שסביבם החומר מתרכז. יש גם התפתחות "קובייתית" של הצורה – לפי הגדרתו של המלחין: קטע מסוים של הזמן המוזיקלי מוצג על ידי הכנסת אלמנט אחד. הקטע הזה מופיע שוב, אבל הוא מגלה כבר שני אלמנטים. לאחר מכן שלושה. הם אותם האלמנטים, דומים, בשינוי צורה. אם זה שייך לוריאציות, אז בתפיסה מאד ייחודית ומעוותת. על כן הצורה גדלה כמו קומה אחרי קומה, שכבה אחרי שכבה, מפותחת יותר ויותר, מועשרת, מעובה. זו היא תחבולת הלחנה מאד מאתגרת, מתוחכמת ויעילה מבחינה ואסתטית באותה מידה כמו שובה עין. לתשומת לב מיוחדת בין יצירותיו של המלחין ראויות אופרות, יצירות יחיד ויצירות קאמריות בהשתתפות אקורדיון, כמו כן "קונצרט לכלי הקשה ותזמורת" (1975), הרביעיות לכלי קשת "אלפיני" (1976), "אביבי" (1980), "טבע דומם עם זעקה" (1986), "עוד לילה, עוד צליל"(1980) למצוסופרן ולתזמורת, "SONNENLIEDER " למצוסופרן, לבריטון , לבס, למקהלה ולצוות קאמרי (1983), אורטוריה "שטח הפקר" (1989), "“REQUIEM לתזמורת (1992), "SLAPSTIC" לתזמורת קאמרית (1998).

הפזורה

זיגמונט מיצ'לסקי ( Zygmunt Mycielski 1907-1987), סטפאן קישלבסקי Kisielewski Stefan) 1911- 1991), רומאן פאלסטר Roman Palester) 1907-1989), אנדז'יי פאנופניק (Andrzej Panufnik 1914-1991) הם מלחינים המסמלים בהיסטוריה של המוזיקה הפולנית שאחרי המלחמה, את הסינדרום של מה שנקרא "נוכחות רעה" . על "הנוכחות הרעה" הזאת של המוזיקה של מיצ'לסקי וקישלבסקי השפיעה פעילותם הציבורית בתחום הפוליטי, אשר פעמים רבות גזרה על יצירותיהם - על ידי החלטות השלטונות הקומוניסטיים – היעדרות מחיי המוזיקה, ועליהם עצמם סוג של "הגירה פנימית" מאונס.

במוזיקה של אנדז'יי פאנופניק יש להצביע על ההשראה שבאה ממוזיקה פולנית עממית ועתיקה, מוטיבים דתיים שבאים מהקתוליות כמו כן יצירתיות של השפה הקולית, הבאה לידי ביטוי בבניית היצירה מדגמים אינטרוואליים פשוטים, הרכבת הצורה המוזיקלית לפי דגם גיאומטרי, דבר שלא הפריע למלחין לבנות תוצר מאד אמוציונאלי, לפעמים רומנטי בהבעתו. אנדז'יי פאנופניק הוא מחברם של בין היתר עשר סימפוניות SINFONIA RUSTICA (1948), SINFONIA ELEGIACA (1957), SIMFONIA SACRA (1963), SINFONIA CONCERTANTE (1973), SINFONIA DI SFERE (1975), SIMFONIA MISTICA (1977), METASINFONIA (1978), SINFONIA VOTIVA (1981), SINFONIA DI SPERANZA (1987), X SYMFONIA (1988), , סימפוניות רבות קטנות ממדים יותר, שלוש רביעיות לכלי קשת (1976, 1980, 1990), קונצרטים: לפסנתר(1962), לכינור (1971), לפגוט (1985) ולצ'לו (1991).

מינימליסטים פולניים: תומאש סיקורסקי וזיגמונט קראוזה

תומאש סיקורסקי(1939-1988) הוא זה שיזם באירופה זרם של מוזיקה מינימליסטית . המוזיקה שלו באה ממקום של ניואנסים אקוסטיים, משמעות הצלילים, תופעות הד. היא פעמים רבות מוזיקה של לחישה. סיקורסקי הוא הראשון שהכניס לזרם המוזיקה הפולנית קטגוריה של מוזיקת הגות, שלנציגה העיקרי בארה"ב הפך מורטון פלדמן.

בדרך משייכים את המוזיקה של תומאש סיקורסקי (נולד ב-1938) לזרם המינימליזם ורואים בסיקרוסקי את אחד המבשרים באירופה של הסגנון הזה. להשראה החשובה ביותר עבור המלחין הפכה להיות אמנות הציור והתיאוריה של הצייר האוונגרדי הפולני, ולאדיסלאב סטשמינסקי(1893-1952) (Wladyslaw Strzeminski), ממנו הוא קיבל מונח המבטא את האסתטיקה שלו – אוניזם. קומפוזיציות אוניסטיות של תומאש סיקורסקי הם מרחב אחיד בהגדרה, חסר מאבקים דרמטיים וניגודים משמעותיים. אין זה אומר אבל, ש"לא קורה בהם דבר" – נהפוך הוא: קורים במוזיקה הזו "עניינים" רגישים ועדינים רבים מאד. על יצירותיו החשובות ביותר נמנים: "PIECE FOR ORCHESTRA I, II, III" (1969, 1970, 1982), FOLK MUSIC (1972), "AUZ ALLER WELT STAMMENDE (1973), שני קונצרטים לפסנתר (1967, 1996), אופרה "הכוכב" (1981), "SYMPHONIE PARISIENNE (1986), שלוש רביעיות לכלי קשת (1965, 1970, 1983), חמישייה לפסנתר (1993), LA TERRE לסופרן, לפסנתר, ולתזמורת (1995).

פרספקטיבה של העשור האחרון של המאה ה-20

בתמונה הפנורמית של המוזיקה הפולנית של שנות התשעים, נוכחים בצורה אינטנסיבית הולכת וגוברת דורות שנולדו כבר אחרי המלחמה. לתשומת לב מיוחדת ראויים שניים: אוגניוש קנאפיק(נולד ב-1951) ופאבל שימאנסקי (נולד ב-1954) (Eugeniusz Knapik, Pawel Szymanski). את העשור האחרון אוגניוש קנאפיק הקדיש ליצירה משותפת עם המחזאי והצייר הבלגי פאברה (Jan Fabre) - טרילוגיה אופראית THE MINDS OF HELENA TROUBLEYN, בה שכבת תוכן-בימתית חדשנית עד עומקה נפגשת עם מוזיקה, אותה אפשר להגדיר בצורה פרדוקסאלית כ"אקלקטית בצורה מקורית". קנאפיק, שמוצאו מכיתת ההלחנה של הנריק מיקולאי גורצקי, ממוקם חזק במסורת של הצורה המוזיקלית הזו, אשר באה קודם כל ממוזיקה של בטהובן וברהאמס, כמו כן גם בתרבות הצליל הזאת, עליה יש להודות, בין היתר, לרישארד שטראוס, סקריאבין ומסיאני. אוגניוש קנאפיק מצא במוזיקה שלו כזאת "תרופת פלא" של היחס בין המודרני והמסורתי, עד שקשה לומר האם את שפתו הקולית הוא ממקם במרחב ההיסטוריה, או האם רכיבי המסורת של הרומנטיזם המאוחר והאקספרסיוניזם הוא ממקם במרחב שפת המודרניות. הטרילוגיה האופראית של קנאפיק THE MINDS OF HELENA TROUBLEYN לטקסט של Jan Fabre נוצרה בשנים 1987-1996 והיא בנויה מהחוליות: DAS GLAS IM KOPF WIRD VOM GLAS – SILENT SCREAMS, DIFFICULT DREAMS – LA LIBERTA CHIAMA LA LIBERTA. . מתוך האסתטיקה של היצירתיות האופראית יוצאת גם יצירתו של קנאפיק UP INTO THE SILENCE ( (1996-2000, שיר לסופרן, לבריטון, רביעית כלי קשת ולתזמורת סימפונית.

פאבל שימנאסקי משתמש ביחס למוזיקה שלו במונח "סור-קונבנציונאליזם" שהומצא בשיתוף פעולה עם סטניסלב קרופוביץ'(Stanislaw Krupowicz) (נולד ב-1952). נקודת מוצא של טכניקת ההלחנה הזאת – ליתר דיוק של החומר הצלילי, אותו מעבדת טכניקת ההלחנה – הן אמנות היסטורית, הבעות קוליות שמוצאם לעיתים קרובות מאד מתקופת הבארוק. הן, שהורכבו כחומר "קדם קומפוזיציוני" ( על כן הן לא ציטטות), הופכות למרכיבים יסודיים, מהם שימאנסקי יוצר את המבנים הקוליים שלו. טכניקה זו מעוררת מחשבה על סוג של פלימפססטים – כאילו מתחת לטקסט אחד משתקף אחר, מכוסה למחצה, גלוי למחצה. נגינתו האמיצה והווירטואוזית של פאבל שימאנסקי, מבוצעת תמיד במשמעת קפדנית, קונסטרוקטיביסטית, מוזיקה אשר מדהימה פעם בעומקה המטפיזי, פעם אחרת בזיקוקים של כמעט חושניות עממית, מוזיקה של יופי, לעיתים קרובות, מהמם, של מבני חזיונות-שווא, זו היא, כנראה התופעה המשמעותית ביותר של המוזיקה הפולנית בשנים האחרונות. בחיי היצירה של שימאנסקי יש לשים דגש קודם כל על PARTITA II לתזמורת, כמו כן על PARTITA III לצ'מבלו ולתזמורת, "ארבע יצירות דתיות" (1981), "סונאטה" לקבוצה אינסטרומנטאלית (1982), "שתי יצירות" לרביעית כלי קשת, APPENDIX לחלילית פיקולו ולכלים (1983), LUX AETERNA (1984), שתי "אטיודות" לפסנתר (1986), QUASI UNA SINFONIETTA (1990), 5 "יצירות" לרביעית כלי קשת (1992), MISERERE לקולות ולכלים (1993), "קונצרט לפסנתר" (1994), RECALLING A SERENADE לקלרינט ורביעית כלי קשת (1996).

כדוגמה רעיונית של סורקונבנציונאליזם מוזיקלי אפשר לקבל את היצירה הסימפונית של סטניסלב קרופוביץ' FIN DE SIECLE (1993), בה המלחין בונה את הצורה ואת סיפור-המעשה תוך שימוש בניבים ומוסכמות של המאה העשרים: האקלקטיות המכוונת הזו ברמה של דמויות ותהליכים קוליים, הרמוניים ופקטורליים, מתממש בסופו של דבר ליצירה בלתי תלויה בדבר ואינטגרלית, בהחלט לא אוניברסיטאית ולא קטלוגית, וגם לא סוג של משחק בלהטוטנות מסוגננת. כיצירות החשובות ביותר של קרופוביץ' בשנים האחרונות, חוץ מ-FIN DE SIECLE, יש לקבל את MISERERE המשתמש בקטעים של כורל גרגוריאני למקהלה קאמרית (1992), כמו כן "אורטוריה לחג המולד" (1997). קרופוביץ', העובד במשך שנים רבות באולפן מחשבים ב-Stanford University, הפך בפולין במחצית השנייה של שנות השמונים ליוצר חשוב ביותר של מוזיקת מחשבים (בין היתר "כה אמר בוש" למוזיקה אלקטרונית (1985), "וריאציות פרידה לנושא מוצארט" (1985) לרביעייה מתוגברת ולמוזיקה אלקטרונית, CONCERTO לסקסופון טנורי ולמחשבים (1987), "רק ביאטריס" לקול נשי מדקלם, לרביעייה מתוגברת לכלי מיתר ולמוזיקה אלקטרונית.

בנוף המוזיקה הפולנית תופס מקום מיוחד קשישטוף קניטל (Krzysztof Knittel) (נולד ב-1947). למעשה-היצירה שלו אפשר לשייך הגדרות כאלה, אופנתיות במיוחד בשנות השבעים והשמונים, כמו קונטרקולטורלי או אלטרנטיבי. כשהוא כורך יחד ניסיון שהביא מלימודי המוזיקה הלקטרו-אקוסטית עם הפרקטיקה של live electronics ומוזיקת אלתור, כשהוא מגשים רעיונות, בין היתר, של מוזיקה גרפית למחשב "אדם טבע" (1991), כשהוא מצרף לפרויקטים אמנותיים שלו שירה, הצגות ויזואליות ואלמנטים מרוק, קניטל הפך במוזיקה הפולנית ליוצר עיקרי בתחום ה-performances, בו יש להפנות תשומת לב קודם כל לפרויקט בשם "רכבת משא", סוג של work in progress, המקבל בהפקות הבאות עם שחקנים שונים צורות שונות. לאירוע בולט של הפסטיבל "סתיו של ורשה" משנת 1999, הפכה הצגת בכורה של HEART PIECE – DOUBLE OPERA, אותה קשישטוף קניטל חיבר יחד עם מלחין וגיטריסט אמריקאי John King לטקסט של Heiner Muller.

יש לשים לב במיוחד למוזיקה אינטרוברטית של טדיאוש ויילצקי, מוזיקה אנינה בצורה בלתי רגילה בהבעותיה הליריות, בה יש להתייחס קודם כל ל-"בלדה לזקנים" שלו, לקבוצה קאמרית (1994), "פואמה אקסטרברטית" לפסנתר ולמוזיקה אלקטרונית (1995), "ID" לתזמורת סימפונית (1996) כמו כן "KONCERT A REBOURS" לכינור ולתזמורת (1998).

בעל משמעות הוא גם הצליל, מצד אחד נוטה לניאו-קלאסי, מצד שני לכיוון הרומנטי, הנשמע באסתטיקה שהיא מאד אישית, ביצירותיו של אלכסנדר לאסון (Aleksander Lason) (נולד ב-1951), מהן "CONCERTO FESTIVO" לכינור ולתזמורת (1995) זכה להצלחה, הוא בוצע שנית בשלמותו בפסטיבל "הסתיו הוארשאי" והומלץ על ידי "הבמה הבינלאומית של מלחינים" הפריסאית בשנת 1998. סיכום פעילותו האמנותית העשירה של אלכסנדר לאסון מתבטא היא "סימפוניה III" (1999).

המלחינים המוזכרים למעלה באים מ"בית הספר הגבוה למוזיקה" בקאטוביצה - אוגניוש קנאפיק ואלכסנדר לאסון, לפעמים מצורף לחוג הזה גם ופאבל שימנאסקי – שייכים לנציגים ראשיים של, מה שנקרא, "הדור של סטאלובה וולה". המונח בא ממקום בו התבצעה הופעת הבכורה המחזאית של הדור, כזו הייתה ההופעה בפסטיבל נידח "מוזיקאים צעירים לעיר צעירה" בסטאלובה וולה (Stalowa Wola). נוסף לכך בדור הזה מגיעה תשומת לב קודם כל לראפאל אאוגוסטין (נולד ב-1951), קשישטוף באצילבסקי(נולד ב-1950), גרז'ינה פסטרוקונסקה-נאבראטיל (נולדה ב-1947), לידיה ז'לינסקה (נולדה ב-1953) ויז'י קורנוביץ'(נולד ב-1959). (Rafal Augustyn, Krzysztof Baculewski,Grazyna Pstrokanska-Nawratil, Lidia Zielinska, Jerzy Kornowicz).

הדור הצעיר ביותר

מקרב הדור הצעיר יותר יש להזכיר לפחות שני שמות: האנה קולנטי Hanna) Kulenty נולדה ב-1961) ופאוול מיקטין (Mykietyn Pawel נולד ב-1971). האסתטיקה התוקפנית מבחינת הצליל של יצירותיה של קולנטי, בגינה המלחינה פתחה בקריירה מבריקה במחצית השנייה של שנות השמונים "AD UNUM" לתזמורת (1985), שתי סימפוניות ("סימפוניה מס' 1" 1986, "סימפוניה מס' 2" 1987), "ARCUS ל-3 נגני כלי הקשה" (1988), "PERPETUUS" לתזמורת קאמרית (1989), בשנים אחרונות עברה שינוי צורה. יותר ויותר נוכחים בפרטיטורות שלה אלמנטים של הכנסה מינימליסטית כמו גם בולטת יותר ויותר הצורה המלודית של הנראטיב הקולי. בניית הצורה של יצירותיה "קונצרט II לפסנתר" (1991), "קונצרט I לכינור" (1993), "SINEQAN FORTE" לצ'לו ולתזמורת (1994), "GOING UP" ללהקה קאמרית (1995), מגובשת עקרונית על בסיס, של מה שנקרא, טכניקה של פוליפוניה קשתית, טכניקה אשר דרך הופעה א-סינכרונית של נקודות שיא של קטעי צורה בודדים, גורמת להופעה בצורה אינטנסיבית של מתח אקספרסיבי של המוזיקה שממשיך להיות, כביכול, במצב של אי-פריקה. הצלחותיה של האופרה "THE MOTHER OF THE BLACK-WINGED DREAMS" ב-"ביינאלה של תיאטרון המוזיקה" במינכן (הצגת בכורה – 9 לדצמבר 1996) מציגות את האנה קולנטי כאחת הדמויות העיקריות על במת המלחינים בפולין של היום.

הבכורה הבולטת ביותר בשנות התשעים הם ביצועיו של פאבל מיקטין (נולד ב-1971), בו בזמן נגן קלרינט ומקים להקה קאמרית "NONSTRUM". בצורה ברורה האסתטיקה של יצירותיו יוצאת מתוך המוזיקה של הנריק מיקולאיי גורצקי ופאבל שימאנסקי. המוזיקה הטונלית בצורה הפגנתית (dur-moll) של מיקטין, אופייה החי, לעיתים הספונטאני, הבעתה הרשמית, כמעט, כשל כרזה, אותם האינסטינקט האמנותי של המלחין תמיד עוצר על הגבול שאחריו מתחילה באמנות הבנאליות, הדבר הזה הופך את מיקטין לדמות בעלת אישיות יוצרת ברורה וחזקה ביותר בדור הצעיר ביותר של המלחינים הפולניים. דעה זו מאשרות הצלחותיו של המלחין: קבלת היצירה "EINE KLEINE HERBSTMUSIK" ללהקה קאמרית בפסטיבל "הסתיו של ורשה" ב-1995 כאחד האירועים החשובים ביותר של הפסטיבל, מינויה של היצירה "3 FOR 13" ל-13 כלים בשנת 1995 על ידי "הטריבונה הבינלאומית של המלחינים" בפריס, כיצירתו הטובה ביותר של המלחין הצעיר, כמו גם היצירה "EPIFORA" (1966) לפסנתר ולמוזיקה אלקטרונית על ידי "הטריבונה הבינלאומית של מוזיקה אלקטרו-אקוסטית" באמסטרדם בספטמבר 1966.

תמונת המוזיקה הפולנית של השנים האחרונות היא, על כן, רב-ממדית ורב-נושאית, קשה להביא אותה למכנה משותף. דבר זה מקשר את המוזיקה למוזיקה אירופאית, בה גם לא ניתן למצוא מכנה כזה, למרבה המזל. אם כי, כשאנו מתבוננים במוזיקה בת-ימינו, כדאי לציין, שחילופי משמרות של הדורות כבר התרחשו ותפקיד יותר ויותר משמעותי נופל בחלקם של מלחינים שנולדו בזמן האוואנגרד של דברי ימי המוזיקה של המאה הזו ושאת דבריהם החשובים ביותר יביעו במאה הבאה.

 

_____________________

http://www.culture.pl

 

 

 

 
 

.