<
Menu
הדור הצעיר ביותר של מלחינים פולניים גרסת הדפסה
מוסיקה פולנית

החיים הנוכחיים של הדור הצעיר מבוססים על פלוראליזם של עמדות והחופש לחפש. מדובר במצב מועיל, שמוליד מעין תסיסה המעודדת התפתחות אידיאות חדשות. בזמנו, מצבם של מלחינים צעירים בראשית דרכם היה שונה מהמצב הנוכחי. מפרספקטיבה של זמן, ניתן לנסח תזה שהדור המתחיל לא ידע ליזום את הקריירות שלו בהצעות אינדיווידואליות החלטיות. הזינוק המרשים הראשון היה הופעת הביכורים של פאוול מיקייטין (יליד 1971) בפסטיבל "הסתיו של ורשה" בשנת 1993: "לה סטראדה". אלו היו זמנים אחרים מבחינת האווירה האסתטית ולכן ה"ויכוח" הנועז של מיקייטין עם הפוסט-מודרניזם עורר הדים רבים. עם זאת, בהשוואה למצב הנוכחי, ניתן להתייחס לפניה החדה שלו למעין המשך דרכו של פאוול שימנסקי, כליישום של התזה "Non plus ultra". ליצירה של שימנסקי, שכמעט מתחילתה הייתה יצירה "מאוחרת" מבחינת הבשלות הפנימית שלה והאווירה של "סוף", קשה להתייחס כאל קרש קפיצה לאידיאות עצמיות, אידיאות של מלחין צעיר ומתחיל. אך מיקייטין לקח סיכון, מכיוון שהגיע כבר בגיל צעיר למסקנות מעמיקות לגבי המצב של יוצר עכשווי ולאבחנות נכונות של המציאות המוסיקלית, שהתוצאה שלהן היתה שינוי בסגנונו של המלחין. בשנות ה-80 התייחסו למוסיקה של מיקייטין כאל פאסטיש של שימנסקי. האווירה האטרקטיבית של פלירט, שלכאורה לא דורש מעורבות, יחד עם שאריות של מערך מז'ור-מינור, הקלה על קליטת המוסיקה ע"י אחדים ודחתה את אלו שרגילים לרוץ קדימה ולחפש חידושים.

הגישה התומכת של הסביבה והפנייה האסתטית למוסיקה שמתקשרת באופן גלוי למערך טונאלי, עזרו בהשבת הרגישות הפשוטה והנוסטלגיה לאווירה האבודה של ג'סטות רומנטיות ויופי קלאסי של צורה מסודרת. הדבר בא לידי ביטוי גם בביצועים של נציגים אחרים של הדור הצעיר. ב"מוסיקה לקשתות" (1993) מאצ'יי ז'לינסקי, אז בן 22, מתגרה בגלוי באוואנגרד, ע"י שימוש באמצעים שהיו אופייניים לשנות ה-40 של המאה הקודמת. משהו דומה, אך מגוון יותר, עשה פאוול לוקשבסקי (יליד 1968) ב"מסע חורף" הרומנטי. אני מזכיר את שתי היצירות הללו היות והן בוצעו בשנת 1994 בפורום של מלחינים צעירים – אירוע שבארגונו לקח חלק גדול, אם לא הקובע, אנדז'יי קוסובסקי, כיום העורך הראשי של מו"ל המוסיקה הגדול בפולין – "ההוצאה לאור הפולנית למוסיקה" (PWM). הפורום, שאורגן ע"י האקדמיה למוסיקה בקראקוב, היווה פלטפורמה מצויינת להחלפת רעיונות והזדמנות לקשירת חברויות מוסיקליות.

לתפיסה הסינתטית, שאינה נקייה מהקשרים למערך מז'ור-מינור, קשורים גם מיקולאי גורצקי, רוברט קורדיבאחה ומרצל חיז'ינסקי (כולם ילידי 1971). יוצרים אלו לא נמנעו עד כה משילוב, במובן הרחב של המילה, של מוסיקה "גבוהה" עם סוגיה הקלים יותר. נראה, שוורוניקה רטושינסקה (ילידת 1977) הולכת בעקבותיהם ומעוררת בכוונה אווירה רומנטית של סולמות מודליים. אווה שצ'צ'ינסקה, עורכת ומבקרת מוסיקה שעובדת, בין היתר, עם הרדיו הפולני, רואה בכך התלהבות מהמוסיקה הבאלטית. גם יעקב סארוואס (יליד 1978) עסק בנסיונות חקר של השפה המוסיקלית הניאו-רומנטית ודוגמה מובהקת לכך היא היצירה "… quia fortis est ut mors diletio dura sicut inferus aemulatio".

תחומי העניין של יוצרים צעירים, שנכנסו לשוק האמנותי במעבר מהמאה ה-20 ל-21, החלו במהרה להיות מגוונים יותר. הדים של הפלירט הפוסט-מודרניסטי עם טונאליות והדיאלוג עם המסורת, פינו מעט מקום לטובת חיפושים אינדיווידואליים בעלי פנים יותר מודרניים ולכן מגוון הגישות האסתטיות החל בהדרגה להתרחב. מצד אחד, ללא כל ספק, הופיע קיטוב של זרמים, ומצד שני, המלחינים שילבו, לעתים קרובות יותר, אופציות אסתטיות מנוגדות לכאורה. מגמות ההשתלבות בזרם כזה או אחר דעכו אט-אט וכך האידיאל של "האסכולה הפולנית" נדחק אל השכחה. אולי יש לחפש את הסיבות לכך בתופעה המתרחבת מאד של יציאה של יוצרים צעירים ללימודים בחו"ל, שהביאה לעירוב עמדות וגיוון רב באמצעים.

לכן ה"היצע" של אירועים חדשים ומעניינים בקרב הדור הצעיר של המלחינים גדל משמעותית בשנים האחרונות. יוצרים בני מעל 20 או 30 מציבים נקודת כובד לא רק במיומנות טכנית, אלא גם בעיצוב פניהם באינדיווידואליות ייחודית. אפילו היוצרים שרכשו כבר מוניטין בלתי מעורער מחליטים לשנות את עמדתם ונוטשים את אמצעי הביטוי שהשתמשו בהם עד כה, לטובת הגברת המסר האמנותי האישי.

לדעתי, אחת מנקודות הציון הברורות של הופעת מגמה זו התרחשה בשנת 2000. ניתן אולי לחשוב שלתאריך עגול זה יש רק משמעות סמלית, אך ה"Zeitgeist" הספציפי עורר את דמיונם של מלחינים צעירים רבים (ולא רק שלהם). האירוע החשוב מאד היה יצירות הביכורים של אלכסנדר גריקה (יליד 1977) וויצ'ך ז'מוביט זיך (יליד 1976) – יוצרים עם אימפרטיב חזק ביותר של הבעת מחשבות עמוקות שלהם. לחלק מקהל המאזינים המוסיקה שלהם נשמעת קשה ורוויה יתר על המידה ברעיונות שונים, רב-שכבתית מדי ולא חד-משמעית. אך ללא ספק מדובר במוסיקה של אי-שקט, שגובל לעתים בפחד עם עוויתות ובזעקה של בדידות.

אך מצד שני מופיעות תופעות, לפעמים אזוטריות, שמהוות מעין התרחקות מודעת מהעולם הקיים, שהם בריחה אמנותית למציאות עצמית. דוגמה לעמדה כזו היא המוסיקה של דוברומילה יאסקוט (ילידת 1982) שמעוררת רומנטיות וסוגסטיביות. כזו היא גם המוסיקה של אגטה זובל (ילידת 1978), שמאופיינת בווירטואוזיות ביצועית ועושר אמצעים.

נראה כי החזרה מטקטיקת ההשתייכות לזרמים ראשיים הופכת להיות מאפיין אימננטי יותר ויותר בקרב דור המלחינים שנולדו לאחר שנת 1970. למרות שחיפוש עמדות אינדיווידואליות היא מגמה כללית בכל הדורות, התנהגות כזאת של מלחינים מתחילים, מסמנת שאיפה חזקה למציאת שדה פעילות עצמי וייחודי. הדור הצעיר ביותר, כולל כמובן מספר יוצאי דופן, מעוניין מאד ביצירת סגנון חדש להבעת פרטיות. סגנון זה משלב מעין אקסיביציוניזם עם צורת ביטוי, מתוחכמת יתר על המידה, של השתקפות העולם הקיים בעיבוד האמנותי, מה שמוליד באופן בלתי נמנע את הצורך בתיאור העמדות בדרך פנומנולוגית. בהיבט זה, "האסכולה הפולנית" של שנות ה-60 וה-70 מהווה אנכרוניזם מעידן הפטיפון. ניתן לומר שהדור של בני ה- 50 גובר במיומנות הטכנית, בנסיון וכן במודעות של זהות הדור. אולם זה נובע, בין היתר, מכך שבדור המבוגר יותר היציבות האסתטית מהווה ערך, מאפיין ששואפים אליו או אפילו נאבקים למענו. עיצוב סגנון עצמי של הבעה דרך צלילים מהווה ערך מועדף למלחין, כפי שאמר זאת בשיחה פרטית תדאוש ויילצקי, מלחין בעל סגנון אינדיווידואלי וברור ביותר. גישה דומה מאפיינת גם את קז'ישטוף פנדרצקי, יוצר שניתן לזהות אותו כמעט בוודאות כבר אחרי צלילים בודדים.

ובינתיים, אלכסנדרה גריקה, "ילדה רעה" ואוונגרדית מובילה של הדור הצעיר, מטילה ספק באופן גלוי בקיומה של "רוח דור" כלשהי. יתרה מזאת, לדעתה החיפוש של שפה אסתטית עצמית היא סוגיה מהשורה השנייה. גם וויצ'ך זיך מסכים איתה: "עבורנו, הציווי של אוטונומיית האמצעים איננו כל-כך חזק כמו הציווי של כושר ההבעה, הגעה לעצם העניין". אם כך, לא הסגנון חשוב אלא המסר. הסגנון עשוי אפילו להשתבש בריצת האמוק אחרי המטרה, ובלי קשר לנסיבות, היוצרים הצעירים רואים אותו רק כאופנה. החשוב ביותר הוא המסר – משהו שנמצא עמוק יותר, ובכך חוזר הרעיון של המלחין צ'ארלס אייבס שמסירת ההשתקפות של העולם הקיים יותר חשובה מאשר ה"לבוש" האסתטי; הרעיון הוא עבודה על משהו שמוצע ע"י המציאות הקיימת, ללא דאגה יתרה לאינדיווידואליות של ההבעה, אפילו כאשר מציאות זו צורמת בצורה מעיקה. וזאת – כפי שטוענים המלחינים הצעירים – מפני שיוצר טוב לא חייב לדאוג לסגנון משלו, היות ויש לו אותו מעצם קיומו.

ניתן, כמובן, להתייחס לסוגיית הדיאלוג עם המציאות בדרך פואטית, בדומה למה שעשה וויצ'ך וידלאק (יליד 1971) בסימפוניה "Wziemięwzięcie". הטרגדיה של פיגוע הטרור מ-11 בספטמבר 2001 היוותה טריגר ליצירת פרסקו מוסיקלי, בעל הבעה מטפורית חזקה. לווידלאק חשוב יותר ההיבט האישי, המגולם בשירה של ארנסט בריל, מאשר עשיית רושם נמרצת וחד-משמעית סגנונית, באמצעות סבל. "Wziemięwzięcie", שהמליצו עליה בישיבה האחרונה של אונסקו בפריס, היא יצירה מרוככת, מתוכננת בצורה קשתית, קריאה במהלכה ומתפתחת תוך דאגה לבירור מבני של מוטיבים. אפילו קטעים חסרי-מנוחה של קרן צרפתית או קטעי שיא בכלי מתכת, אינם מעוררים טענות לברויטיזם, אלא משתלבים יפה בקו המנחה של היצירה.

דרך מסוג אחר של עיבוד אמנותי של העולם הקיים נכללת בתפיסות המופנמות, ולפעמים אפילו אגוצנטריות (במובן החיובי) של דוברומילה יאסקוט , תומאש פראשצ'אלק (יליד 1982), יאצק קיטה (יליד 1982) וקאטז'ינה שביד (ילידת 1980). מדוע אני משתמש פה בתואר "אגוצנטרי"? מכיוון שהיוצרים הללו, בדומה לרבים בני גילם, חודרים, כביכול, לשכבות אישיות, כמעט אינטימיות של הנשמה שלהם, למחשבות שמתעוררות עקב התנגשות של ציפיות עם מציאות העולם שסובב אותם. לכן קשה לצפות מהמוסיקה שלהם לדרמטיות והתפרצויות זעם. העולם הפנימי, המחושב, אישי וקצת מרוכך הופך לציר הפעולה האמנותית. עם זאת, כדאי לראות את המגמה של היוצרים הצעירים לפנות לצורות ביטוי מקוצרות, לא מסתעפות, כאילו שהם מתנגדים לסגנון ביטוי מעייף מדי למאזין. יש בגישה זו גם מידה גדולה של הכנעה. מלחינים אלו נמנעים מלנסות להרקיע לשחקים בלי כנפיים, בדרך של כתיבת יצירות בעלות משמעות רבה, הנוגעות לנושאים חשובים או לחוויות עמוקות.

בירור וסדר, אמנם עם תחתית כפולה, אלו המאפיינים שאני מוצא ביצירות של מלחינים מוורוצלב. כמובן, לא יהיה זה נבון להעמיד בשורה אחת את האסתטיקות של אגטה זובל, ציזרי דוחנובסקי (יליד 1971) ומרצ'ין בורטנובסקי (יליד 1971), אך המרכיב המשותף אצל האמנים הללו הוא המחויבות לבטא רגשות אסתטיים באופן קריא. בורטנובסקי, סטרוקטורליסט מטבעו, נמנע מהשתוללות הצורה ומתמקד בחשיפת מודלים מעוצבים במרחב די צר של התגלמויות הרמוניות עוד בשלב טרום-הלחנה, וכן בנאמנות לצורות קלאסיות. דוחנובסקי, קשור מאד למחשב שלו, נותן ביטוי לרעיון של פרזנטציה קריאה ובלתי יומרנית, של אידיאות עמוקות ומקוריות (סדרת מונאדות). והאמנות של אגטה זובל, זמרת יוצאת דופן בווירטואוזיות שלה, מנצלת באופן מעולה את ההישגים של היכולות הביצועיות שלה והודות לכך היצירות שלה מקרינות וירטואוזיות והנאה חושנית הן בנגינה והן בהקשבה. דוגמה טובה לכך היא הסימפוניה ה-2 של המלחינה, יצירה ויזואלית במלוא מובן המילה, שמנצלת באופן מעניין את היכולות של טופופוניה בנגינת להקה סימפונית שממוקמת סביב קהל המאזינים.

הנאה בהקשבה היא הקו המנחה גם ביצירה של המלחינים הצעירים ביותר: יאצק איידינוביץ' (יליד 1985), דגמרה ג'אק (ילידת 1984), מרצ'ין גומיילה (יליד 1984), ברטוש קובלסקי-בנסביץ' (יליד 1978) ויעקב צ'ופינסקי (יליד 1982). קשה לא לשים לב לכך שקיימים בעמדות שלהם קשרים חזקים עם האסתטיקה הניאו-קלאסית. המלחינים הללו אינם חוששים מטענות שהם אנכרוניסטיים, שהם נאמנים לאידיאות שעברו כבר מהעולם ולכן האמנות שלהם מקרינה חוסר יומרנות ונגישות. אין מדובר פה, כמובן, בפשטנות וההוכחה לכך היא "סוויטה", עבודת סיום של צ'ופינסקי עם שכבה אלקטרונית מעולה ושימוש מיומן בטכניקת לולאות ("loops"). אך בלי כל קשר לרמת החדשנות הטכנולוגית, מדובר במוסיקה רחוקה מדחפים רגשיים גדולים, מתרחקת מחוויות רומנטיות או התפרצויות אקספרסיוניסטיות. זוהי מוסיקה שמכוונת באופן ברור ליצירת קליטה נעימה, המייצגת את ההתייחסות לאמנות כאל בידור, תענוג, שעשוע ברמה גבוהה.

נסיונות למצוא תשובה לשאלה: "מה מאפיין את הדור הצעיר ביותר של המלחינים הפולנים?" היו כבר מזמן. במהלך הפרויקט "הסתיו של ורשה – הדור החדש" (2003), נולד רעיון להגדיר את הדור הצעיר בשם משותף כלשהו, אך לא יצא מכך דבר. כל היוצרים המרואיינים דחו את הנושא. מיכאל טלמה-סוט (יליד 1968), אלכסנדרה גריקה, אווה טרמבאץ' (ילידת 1973) וציזרי דוחנובסקי הגיבו כולם באופן דומה. הנסיון הבא היה סדרת ראיונות עם מלחינים צעירים בגליון השלישי של "גליסנדו" משנת 2005. אווה שצ'צ'ינסקה, יאן טופולסקי, מיכאל מנדיק ודניאל צ'יחי ניסו להוציא משהו מנציגים של מלחינים מהדור של בני 20, אך לשווא. אמרות עסיסיות של וויצ'ך זיך, מסומנות במודעות האתוס של המלחין; משפטים מלאי קלות דעת של אלכסנדרה גריקה; מחשבות כמו-מסתוריות של דוברומילה יאסקוט וכן אירוניה של תומאש פראשצ'לק, לא נתנו ולו שמץ של בסיס למציאת מכנה משותף. כנראה שכל אחד מהיוצרים הללו עסוק אך ורק בעולם משלו ואינו מתכוון "לשתף פעולה" עם האחרים לשם יצירת "האסכולה הפולנית" החדשה. יתרה מכך, חלק מהיוצרים הצעירים מתנתקים בגלוי מהקולגות המבוגרים יותר וההוכחה לכך הם דבריו של מיכאל טלמה-סמוט: "קיטש במוסיקה? קונצרט לפסנתר של פנדרצקי". רואים שהמלחינים הצעירים לא רואים סיבה לעיצוב מדויק של גבולות או חיפוש מאפיינים של הדור שלהם. לא רק שהם לא רוצים לדבר בשפה משותפת, הם גם לא מודאגים במיוחד מכך שהשפה העצמית של כל אחד מהם עלולה להיות קשה לזיהוי.

מאצ'יי יאבלונסקי
תרגום: דוד מאיוס

 

 
 

.