<
Menu
אתגר הפרוזה הפולנית של שנות התשעים גרסת הדפסה
ספרות פולנית

המחצית הראשונה של שנות השמונים לא היתה תקופה טובה לרומן. אירועים היסטוריים (לידתה של 'סולידריות' - איגוד העובדים העצמאי הראשון בגוש הקומוניסטי, התפתחות העיתונות והמו"לות שמחוץ לצנזורה, הכרזה על משטר צבאי ב-13 לדצמבר 1981) דחקו את הספרות הבדיונית. בפרוזה שנכתבה בשנים 1980-1986 בלטו סוגות דוקומנטריות כמו יומנים, זיכרונות, רפורטז'ות, ראיונות ומיני "סילווה", כלומר "סלט סיפורי". אלימות מצד המדינה, עוולות ומצוקה מתמשכת שליוו את החברה הפולנית בתקופת המשטר הצבאי - כל אלה שיתקו את הספרות היפה ומנעו ממנה למלא את תפקידיה: לבטא ביקורת חברתית ופוליטית, לומר את האמת לחברה, לחשוף עניינים מביכים (אלכוהוליזם, ניוון מוסרי, שחיתות).

נוסטלגיה כמפלט

השלטון הקומוניסטי לא התיר ביקורת כלשהי, ולו זעירה ; המציאות שבנה חייבת היתה להיות ללא רבב. אך לא רק פשעי השלטון מנעו מן הספרות להיענות לצו הבלתי כתוב , המטיל עליה אחריות מוסרית להתייצב לצד החלש, להשאיר עדות, להתנגד לרוע, לשקרי התעמולה ולעודד מאבק נגדם. הספרות, החותרת אל האמת ואומרת אמת, מצאה את עצמה בקרבה מסוכנת לאמירת המובן מאליו (שהסוציאליזם הוא רע, השלטון הוא זר, והחברה טובה). סימני מפנה ראשונים הופיעו כבר בשנת 1986. ציבור הקוראים החל למאוס בסוגות הדוקומנטריות, והסופרים חזרו לכתוב רומנים שהסתמנה בהם ביקורת חברתית. עם זאת הספרות שנכתבה בפרוץ החופש, אחרי קריסת הקומוניזם בשנת 1989, לא נשאה בשורה חדשה - מבחינת תוכן, צורה ושפה. לא היה בה הד לתמורות שטלטלו את החברה; היא לא סיפקה תובנות על קיצה של תקופה ולא על זו שבפתח. הפרוזה של שנות התשעים היתה יותר מסורתית מאשר חדשנית. היא הפנתה עורף להיסטוריה וברחה מפניה אל המיתוס והנוסטלגיה. כדי להיענות לאתגרים שהציבה בפניה המציאות החדשה דפדפה במחסני הרומן המסורתי הישן ובחרה להתמודד עם שלושה אתגרים בסיסיים: אשר המציאות שהשתנתה העמידה מולה. היה זה אתגר מימטי וביוגרפי . כלומר ציפייה שמחבר יציג את העולם, את עצמו ואת הצורה. אתגר מימטי - חיפוש האמת, ניפוץ המיתוסים ויצירת מיתוסים חדשים. "להציג את העולם" משמעו לתפוס את מה שמגדיר את ההווה – את מה שנותן לו צורה, מגדיר סדר, מבהיר את טעם הקיום. משימה מימטית המובנת בצורה זו בפרוזה הפולנית של העשור האחרון נשלטת על ידי קונפליקט בין נטייתם של סופרים לאידיאליזציה של העבר ליצירת מיתוסים, לבין נטייה נגדית: לביקורתיות כלפי העבר, כלומר להריסת מיתוסים.

 

חיפוש האמת על העולם

הפרוזאיקנים הפולנים , בדומה לעמיתיהם בגוש הסובייטי לשעבר, התנגדו ל'התיישנות' העבר. הם סירבו בתוקף למתיחת קו עבה בין עבר להווה וראו עצמם מחויבים לעמוד על משמר האמת , לנצור את הזיכרון וההיסטוריה של העם, הן המפוארת והן הכואבת. הם חתרו אל האמת כדי שלא תמחק ולא תשכח משום שמחיקה והשכחה של האמת על העבר מדללת ומעוותת את ההווה. קומץ יצירות של סופרים בודדים מעלה לדיון נושאים פולניים קשים וטעונים: תולדות היחסים בין פולנים ליהודים. עם סופרים אלה נמנים (חנה קראל(Hanna Krall) בספרה "דיירת משנה", הנריק גרינברג(Henryk Grinberg) בספרו "דרוהוביץ', דרוהוביץ'", וילהלם דיכטר (Wilhelm Dichter) ב"סוסו של אלוהים" ו"בית-ספר לכופרים", רומאן גרן ((Roman Gren ב"תמונת נוף עם ילד", אנדז'יי שצ'יפיורסקי ב"משחק באש" ועוד. בהכללה אפשר לומר שהחברה הפולנית, הסובלת – בדומה לחברות של מערב אירופה - ממחלת שיכחה קלה, הנגרמת, בין היתר, מכניעה ל"אידיאולוגיה של חדשנות", זקוקה לא רק לפרוזה הזוכרת את העבר הרחוק, אלא גם לפרוזה המציגה את מנגנוני ההיסטוריה. ההיסטוריה, בניגוד לטענתו של פוקויאמה, לא הגיעה לסופה. נהפוך הוא: היא ממשיכה להשתנות - וזאת בגיננו, כי אנחנו מעצבים אותה. הרומנים "חלומות ואבנים" ו"באודם שני" של מגדלנה טולה (Magdalena Tulli) ממחישים זאת היטב . בספר השני מראה הסופרת כיצד החומרים האנושיים המצויים ביותר - השאיפה לקשר אנושי, לרכוש, להשפעה - הופכים לדברי הימים הקולקטיביים (לידתם של מעמדות בחברה, פריצת מלחמות, מחזור כספים), ויחד עם זאת מסתבר שרעיונות אלה הם רק חיקויים לספרות נחותה (כמו רומנים על חיי החברה הגבוהה, עלילות רומנטיות, אופרטה).

 

הריסת מיתוס המהגר-הגיבור

הפרוזה הפולנית בשנות התשעים - ביקורתית כלפי העבר ובעלת זיכרון טוב - מקדישה מקום נרחב לבחינה מחדש של המיתוסים. המיתוסים בשנות השבעים והשמונים (בנושא הפטריוטיות הפולנית, היושרה, הגבורה ...) היוו חלק משמעותי במודעות החברתית הפולנית. הם עזרו להתנגד לטוטליטריות, תוך שהם מייפים את המציאות, ולמרות זאת הם מתרחקים ממנה. הפרוזה, תוך חיפושים אחרי האמת , לקחה על עצמה משימה של הריסת המיתוסים. ערעור התמונה האידילית על הפולנים בפזורה מתחיל בשלב מוקדם ביותר .

יצירות בולטות רבות בספרות הפולנית המציגות את הפולני הגולה בצורה ביקורתית ואף נלעגת, ביניהן "טראנס-אטלאנטיק" של ויטולד גומברוביץ', "אגם בודנסקי" של סטניסלב דיגאט (Stanislaw Dygat), "תיירים מקיני חסידות" של צ'סלאב סטראשביץ' (Czeslaw Straszewicz), "סקיצות הנוצה" של אנדז'יי בובקובסקי , "CLAVIER MONIZA" של סלבומיר מרוז'ק. יצירות אלה מציגות את פולניות מופגנת לראווה, המהווה שריון מגן מפני הזרות, אבל גם מקשה על הפולני להיות בן-אנוש רגיל. פרוזה המתמודדת עם פולניות כזאת, לבשה צורה של גרוטסקה דורסנית; היא מסירה את המסכות שעוטה הפולני הגולה כדי להוסיף לעצמו חשיבות, כדי לא להתחבט במציאת משמעות לחייו.

סופרי שנות התשעים לוקחים על עצמם רק בצורה חלקית את המורשת הביקורתית של קודמיהם , מפני שהאובייקט המרכזי של התקפתם מסתבר לא כדגם הפולניות, אלא אוסף מראות תמימים על החיים בנכר. מראות אלה, הקרובים יותר למשאת-נפש מאשר לאמת, תקועים תמיד בתודעה של חברה כושלת , או, לפחות, כזאת שההסיטוריה לא היטיבה אתה. מסכנים, מושפלים, שבויים בתובנה שאי-שם קיים עולם עשיר יותר, ידידותי לאדם וחופשי, על כן הם מעבירים לעצמם סיפורים על ארצות רחוקות של אושר, שם משתכרים בנקל, המדינה מטפלת בכל אזרח, והחופש צועד יד ביד עם הצדק. ככל שהחיים בפולין הסוציאליסטית היו כואבים יותר (ולבטח גם בבולגריה, ברומניה, בברית-המועצות ...), כן נראו החיים באירופה המערבית, בארה"ב, בקנדה או באוסטרליה, נפלאים ומבטיחים. מיתוסים כאלה הגבירו את גלי ההגירה מפולין עוד בשנות השמונים. אבל מניעי ההגירה היו גם עוני שהלך והעמיק ודיכוי גובר . המיתוסים הביאו להאנשה של החלומות והסוו את המציאות, לכן הספרות של שנות התשעים לקחה על עצמה את תפקיד הורסת המיתוסים על גולה מאושרת, עשירה ומלאת כבוד עצמי. כשהיא בנויה מתריסר ספרים, האפופיאה של האנטי-גיבור שגורש ממולדתו – היא דומה בקטעים רבים לרומן מפורסם של מיודראגה בולטוביץ' "בני אדם בעלי ארבעה אצבעות" או לסרטו של ורנר הרצוג "סטרושק" - היא סיפרה על אנשים שחשו את האמת המרה של הגירה על בשרם . היא הציגה, על כן, מהגרי פרנסה מושפלים עד עפר בעבודה מבזה, מהגרים אשר תמורת פרוטות משילים מעצמם את כל עקרונותיהם (אדווארד רדלינסקי (Edward Redlinski) "דולוראדו", "פולנים-עכברושים"), מזגזגים פוליטיים המשחקים את תפקיד הקדושים המעונים (יאצק קאצ'מארסקי (Jacek Kaczmarski) "דיוקן עצמי עם בן-בליעל"), אזרחים חדשים של ארצות-מולדת חדשות, אזרחים תאבי בצע, מושחתי-מידות, בעלי ריקנות פנימית, אנשים ה"רושפים אהבה" כלפי אלה, שעד לא מזמן היו בני עמם (קשישטוף מאריה זאלוצקי (Krzysztof Maria Zaluski) "טריפטיק בודנסקי", "בית חולים פולוניה"), לבסוף נוער אבוד, שעזב את ארצו ללא סיבה ומנהל בגלות חיים חסרי תכלית ומדכאים (יאנוש רודניצקי (Janusz Rudnicki) "אפשר לחיות", פיוטר סמיון Piotr Siemion) "כרי דשא נמוכים"). ביצירות אלה מתגלה דיוקן לא מחמיא של פולני מרוסק זהות, המתהדר במוסר מזדמן - "מוסר של ימי חג" ובעל תיאבון מפותח לכסף קל ומהיר.

 

הריסת מיתוס הפולני-הפטריוט

חשבון נוקב עם המיתוסים של שנות השמונים עורך של יז'י פילך (Jerzy Pilch) ב רומן שלו "רשימת הנואפות". פילך משרטט גרוטסקה טרגית על מציאות "המצב המלחמתי" , שבה אנשים נקרעו בין חובות פטריוטיים נעלים לחיי יום-יום אפרוריים. פולני של הזמן ההוא (כלומר הזמן הבלתי נסבל של "מצב השהייה", ששרר אחרי ביטולו של המצב המלחמתי) חי תחת לחצם של שני כוחות מנוגדים, שכמו לכדו אותו בצבת. המורשת הפולנית הפטריוטיות לימדה אותנו להילחם בשעבוד, לפעול במחתרת, לעמוד איתן נגד כפייה, להזדהות בכל מעשה עם החופש. אולם מצד שני לחצו החיים – חיי יומיום רגילים , אשר בניגוד להתרוממות הרוח שנוסכת בנו ההיסטוריה, מאלצים אותנו לעמוד בתור לנייר-טואלט. אם כך, מה הפלא שמשכיל פולני מצוי במחצית שנות השמונים התבייש בחיי היום-יום שלו, כפי שהציג זאת פילך ב"רשימת הנואפות"; מה הפלא שחסר לו האומץ (או היכולת) להפגין גבורה. הוא לא רצה להילחם, ויחד עם זאת לא היה מסוגל לחיות חיים רגילים. גיבור ספרו של פילך מגלה שהפשרה הראויה היא פטפטת – כוח-איתנים בלתי מרוסן, הממלא זמנית את מקומו של הצורך בגבורה. הפטפטן של פילך רקם את סיפורו הבלתי פוסק בסגנון אחיד, כשהוא עובר ללא הפרעות מזיכרונות על סבלו של העם הפולני לזיכרונות על כיבושיו הארוטיים מזמן לימודיו, מתיאורי מקומות המאבק נגד הרודנות לתיאורי געגועיו האלכוהוליים. הודות לאירוניה ברומן והשילוב בין סגנונות מנוגדים, מתחבר פילך לסופרים בשעור קומתם של גומברוביץ', דיגאט, קונביצקי– חבורה המלגלגת על הגדולה המפוקפקת שנגזרה על העם הפולני, שלא בטובתו. גדולה זו מתבטאת בעיקר בכך שכל עשרים שנה ההיסטוריה קראה לעם הפולני למאבק על הדברים הגדולים, תוך שהיא שוללת ממנו את הדברים 'הקטנים', כלומר, חיים הרגילים. פילךהציע לקוראיו את הדבר החשוב ביותר – גרוטסקה כשיטה לשחרור מכבלי השפה. נוסף לכך הרומן שלו , בדומה ליצירותיו של יאנוש רודניצקי "אפשר לחיות", "עולם מחורבן", "לשם ובחזרה על גבי הקשת", העיד על כך שבתנאים החדשים ליוצרים יש בחירה: לצד תפקיד בעלי מלאכה, נועד להם גם תפקיד של ליצנים, פרשנים לעגניים של החיים החברתיים; בקיצור: בלתי מזדהים המקצועיים.

 

הרס המיתוס של דמוקרטיה ללא פגם

בדומה לחברות משתחררות אחרות באירופה , חלמו גם הפולנים על קפיטליזם צודק, דמוקרטיה יציבה ותרבות מעולה המכירה בהיררכיה. הם חלמו על חברה סולידארית , חרף התחרות ו"כוחות השוק"; הם חלמו על פוליטיקאים, שמתוך מודעות לעוולות העבר , יתגייסו לעניינים צודקים בלבד. הם חלמו על הטוב שינצח, וגם על שוטרים אמיצים, שתמיד יתגלו כחזקים יותר מכוחות הרוע. פרוזה שבחרה כיעד מיתוסים של דמוקרטיה, היתה מגמתית ובינונית מבחינה ספרותית, אך יחד עם זאת נדרשת, כי הביקורתיות שלה הבהירה, ששינוי המשטר מביא עמו לשינוי במנטליות האנשים המשתתפים בשינוי הזה. יצירות רבות המחישו כיצד תחת לחץ כלכלת השוק הפראית נפרמות השותפות והאחריות החברתית ( ב" HOMO POLONICUS " ו"אליל יווני" של מארק נובקובסקי ); כיצד החברה נופלת לתוך אמוק פוליטי של מחלוקות, מריבות וריבוי מפלגות (ב"קריאנות" של טדיאוש קונביצקי ) כיצד נוכלים יוצרים את אשליות הכלכלה החדשה (ב"בית הספר לחן ולהישרדות" של פיוטר ווייצ'חובסקי (Piotr Wojciechowski) וכיצד מגזרים הולכים וגדלים בחברה בוחרים בעבריינות כדרך חיים (ב"תשע" של אנדרז'יי סטאסוק (Andrzej Stasiuk). המעמד החדש היה ליעד נבחר של חיצי פרוזה נשכנית, ששרטטה דיוקן שלילי ונלעג במיוחד שלו. בני המעמד החדש, המצויים בשלב התפתחותו ראשוני, ממהרים לזהות את יעדיהם בחיים (רכוש, השפעה, שלטון, כיבודים) ובוחרים בשיטות המאפיה כדי להשיגם.

הפרוזה הפולנית של שנות התשעים גילתה עניין רב במוסד המשפחה. כמה סופרים סקרו במבט של נץ טורף את היחסים במשפחה ואת המדרג בה, את המודלים החינוכיים והסטיות מהם, ואת התוצאות הטראומתיות של החינוך הפולני ז'יטה רודזקה (Zyta Rudzka) "נגטיבים לבנים", איזאבלה פיליפאק(Izabela Filipak) "אמנזיה מוחלטת", קינגה דונין (Kinga Dunin) "טאבו", "חתכנות", מאלגוז'אטה סאראמונוביץ' (Malgorzata Saramonowicz) "האחות", מאלגוז'אטה הולנדר (Malgorzata Holender) "מרפאת הבובות"). יצירות אלה, שעלילתן מתנודדת בתזזיתיות בין אידיליה לאימה, מערערות על דגמי המשפחה המוכרים. הפרוזה 'המשפחתית' מצטרפת לחיפוש האופנתי - הדרמטי כל כך - אחרי דגמים חדשים של שיתוף חברתי שאינם נשענים על כפיה, מקובלים על הכול, ויחד עם זאת בני קיימא ובעלי ערך.

 

יצירת המיתוסים

בקוטב הנגדי לזה שבו מונחות יצירות ההורסות מיתוסים פולניים, התבססו בפרוזה של העשור האחרון, יצירות המייפות את העבר, ומביטות בו בנוסטלגיה. מחבריהן יוצרים מיתוסים משלהם: תערובת של אגדות, אפוסים ומיתולוגיות ממוצא כלשהו. הם גם מנצלים בחופשיות מסורות ספרותיות נעלות, כגון אפוס, מיתוס, סאגה. אמצעים אלה משמשים אותם להצגת ניסיונות מכל סוג – ילדות, התבגרות, אהבה ראשונה, "מולדת קטנה". אך מעל לכל הם יוצרים עולמות המנוגדים בצורה ברורה לזמן ההווה. רומנים מהזרם הזה מסתמכים לעיתים קרובות מאד על עולם מיתי, עולם אשר נשמר על ידי המחבר בזיכרון אידיאלי על אודות תקופת הילדות, או עולם שהשתמר בסיפורי סבא וסבתא. המרחב ההוא - בניגוד למרחב העקר כיום, למדבריות עירוניות או לג'ונגל של המטרופולין – ספוג כולו במשמעות, מסביר פנים ומזמין השלמה הרמונית בין אדם לטבע, בין העממי לנשגב. כזאת היא "בוהין" הווילנאית של טדיאוש קונביצקי (Tadeusz Konwicki), זאמושץ' ברומנים של פיוטר שבץ (Piotr Szewc) "שואה" ו"זמני שקיעה וזמני שחרית"; גדנסק של סטפאן חווין (Stefan Chwin) ב"היסטוריה קצרה של הלצה מסוימת" ; וכזאת היא - שוב גדנסק - של פאבל הילה (Pawel Hulle) ב"וייזר דווידק", "סיפורים לזמן מעבר", "אהבה ראשונה וסיפורים אחרים"; כזו היא ורוצלאב של אנד'זיי זאבאדה (Andrzej Zawada) "BRESLAW"; קורומנקי באזור פודולה של אנה בולצקה ברומן "אבן לבנה"; כפר האבות בשלזיה צישינסקי ברומנים של יז'י פילך (Jerzy Pilch) "עינוגים אחרים" ו"אלף ערים שלוות"; כפרים בהרי הבסקידים ב"סיפורי גאליציה" של אנדז'יי סטאסיוק (Andrzej Stasiuk); "כמעט-מאה" שעוצב על ידי אולגה טוקארצ'וק (Olga Tokarczuk) "'כמעט מאה וזמנים אחרים"; סאנדומייז' המקודד בצורה מדהימה בידי וויסלאב מישליבסקי (Wieslaw Mysliwski) ברומן הנפלא "האופק".

סופרים שהנציחו בספריהם את ערי "המולדת הקטנה" כמו גאלו אותן מן החורבן שגזרה עליהן "ההיסטוריה", זו שגירשה יהודים מזאמושץ', (פיוטר שבץ ב"זמני שקיעה וזמני שחרית"), גירשה גרמנים מורוצלאב (אנדז'יי זאבאדה ב-"BRESLAu"), גירשה פולנים משטחי המזרח (אנה בולצקה ב"אבן לבנה"). סטפן חווין, המתאר את גדנסק שבין מלחמות העולם ב"HANEMANN" ואת וארשה בתחילת המאה ה-20 ב"אסתר", מראה שבקהילות רב-לאומיות מספר השנאות הוא כמספר השונויות. פתיחות כלפי השונה מצד אחד וחוסר סובלנות מצד שני, הם שני כוחות המתקיימים בכל אדם ועל כן גם בכל חברה.

מסתבר שריבוי המורשות וההבדלים ביניהן בחברות רב-לאומיות, במרחב המצומצם של ערי "המולדת הקטנה" מקדם אדישות יותר מסובלנות. במקום שותפות הוא מוביל להתפרקות לישויות בודדות. לאטומיזציה כזאת של החברה, המודגשת בערי "המולדת הקטנה" בעשרות הבדלים חסרי משמעות, אורבת סכנת כוחה של 'הזהות המוחלטת', הורסת השותפויות. מה שמאיים כיום על מולדת הם לא אידיאולוגיה, שאיפות התפשטות או מכבש הלאומנות, אלא נטיות מאחדות המאפיינות את כל התרבות. ארקאדיה של וולודז'מייז' קובאלבסקיWlodzimierz Kowalewski ברומן "בחזרה ל-Breitenheide", גאליציה מתקופת "פולין העממית" ב-"סיפורי גאליציה" של אנדז'יי סטאסיוק, אטלאנטידה של הצפון של העם הקאשובי, שנוצרה על ידי זביגנייב ז'אקייביץ' (Zbigniew Zakiewicz) ברומן "התגלה, נעצר בזמן" אינן מובסות , על כן, בדו-קרב עם ההיסטוריה; הן קורסות בקרב דומם ולא מדמם, שאינו מעורר תשומת לב כלשהי , נגד תרבות המונים אחידה: בוטיקים, קיוסקים עם כתבי-עת צבעוניים, בארים של מקדונלד, סופרמרקטים, פרסומות זהות החוזרות על עצמן בכל מקום, פולקלור בינלאומי. אין בזה כל אלימות, כל אונס, כל כפייה, אין חופש תקנוני ואין זהות מקומית אסורה. נוחיות, האחדה, חוסר דאגה מתגלים ככוח ההרס.

 

אתגר ביוגרפי

עלייתו של דור חדש על בימת הספרות מחייבת סופרים ותיקים לכבוש את הקהל מחדש. בשנות התשעים מתקיים שוויון בין צעירים לוותיקים: כל אחד יכול , ובמידה מסוימת , חייב להתחיל מחדש. כמה מהוותיקים בחרו לשוב ולכבוש את קהל הקוראים כשפנו לכתיבה בעלת יסודות ביוגרפיים או אוטוביוגרפיים - נושא חדש מבחינתם. סופרים ותיקים כמו קאזימייז' אורלוס (Kazimierz Orlos) ( "ציפור כחולה" ) ויוליאן קורנהאוזר (Julian Kornhauzer) ("בית, חלום ומשחקי ילדים"), למשל, חזרו בסיפוריהם אל חוויות ילדותם. הרומן הביוגרפי, ובעיקר רומן החניכה - המעוגן בתרבות אירופה הודות לספרות הגרמנית החל בגתה ועד תומס מאן וגינתר גראס - היו לסוגות אופנתיות ממש בשנות התשעים. סוגות אלו התבלטו בפרוזה הפולנית של שנות התשעים בספריהם של פאבל הילה ("וייזר דווידק", "סיפורים לזמן מעבר דירה", "אהבה ראשונה וסיפורים אחרים"), אלכסנדר יורביץ' ( "לידה", "אלוהים אינו שומע חרשים"), וסטפן חווין ("היסטוריה קצרה של הלצה מסוימת") . "היסטוריה קצרה של הלצה מסוימת" היא מסה אוטוביוגרפית הנטועה בגדנסק ,עיר הולדתו ומגוריו של הסופר, בתום מלחמת העולם השנייה. חווין משחזר את העיר במבט של ילד ומתעכב על התמורות שחולל בה הזמן. גדנסק מתגלה לעיני הילד לאו דווקא כעיר פולנית לגמרי, 'אחידה' כפי שסיפרו המבוגרים, אלא רב-רבדית ומורכבת . היא לא היתה 'אחידה' בדתה ולא באכולוסיתה , כפי שמגלה הילד. ניכרו בה תרבויות שונות (פולנית וגרמנית) שנחשפו בהדרגה על ידי הילד, דתות שונות (פרוטסטנטית וקתולית) ואסתטיקות מנוגדות (סטאליניסתית, נאצית, בורגנית). חווין מציב את הניגודים והריבויים האלה, והילד המספר שלו מתבונן בהם במבט חדש ומשוחרר מדעות קדומות ומאידיאולוגיה. מבט זה, המחוסן מפני מניפולציות אידיאולוגיות, מזמן למספר מגע אמיתי עם עירו ויופיה נחשף בכל הדרו. זה המבט המאפשר לסופר הבוגר לחזור אל העבר ובה בשעה לשמר את היכולת הילדית להשתומם לנוכח העולם שנגלה לו. יסודות של רומן חניכה דמיוני מתבלטים גם בסיפורת של טומק טריזמה (Tomek Tryzma) "גברת אף אחת", מנואלה גרטקובסקה (Manuela Gretkowska) "קברט מטפיזי", אולגה טוקארצ'וק (Olga Tokarczuk) "מסע אנשי הספר" ואנדז'יי סטאסיוק "עורב לבן" ו"דרך הנהר".

ביצירות אלה מתבטא שינוי עקרוני בהגדרת הזהות אחרי שנת 1989 . זהות "פולנית" חדלה להיות מובנת מאליה; היא לא היתה ודאית ובמידה רבה פינתה את מקומה לזהות מקומית, הכרוכה ב"מולדת קטנה". רבים חדלו להזדהות כ'פולנים' בלבד והעדיפו להגדיר את עצמם: שלזי, קאשובי וכו' , בדומה לצרפתי המזדהה כברטוני או אלזסי, או לספרדי המזדהה כקטאלוני או באסקי. מי שאינו מרגיש שייכות לא למולדת הגדולה ולא למולדת הקטנה הוא אדם חסר שורשים.

האדם חסר השורשים הוא גיבור שורה של יצירות 'בנות-כלאיים' - עירוב של מס בסיפור עלילה - המחדשות את מסורת הגרוטסקה. חסר השורשים ביצירות אלה הוא לא אחת פולני שהיגר לחוץ לארץ, וניתק עצמו ממורשת אבותיו ומולדתו לאחר שהכיר בכך כי כל קשר - למולדת, לדת, למורשת ואפילו לשפה - מגביל את חייו. סופרים אחדים הצביעו על הגורמים לניתוק משורשים: אהבת מולדת צבועה וכפויה, כפי שהיא מתבטאת בספרה של מנואלה גרטקובסקה "אנחנו תמיד מהגרים" והתנערות מכוונת מופגנת מסממנים של לאומיות שאיפה להתאקלמות מהירה בארץ זרה כפי שמבטא אותה ברוניסלאב שבידרסקי (Bronislaw Swiderski) בספרו "מילים של זר". חסר השורשים הטיפוסי ביותר נמצא אותו ביצירותיה של גרטקובסקה "קברט מטפיזי" "ספר לימוד לבני אדם" ובספרו של מארק ביינצ'יק (Marek Bienczyk) "מסוף". חוסר שורשים מצטייר בעיני גיבורי ספרים אלה כבחירה בזהות אישית, מנותקת מזיקה למקום , המאפשרת לכל אדם להיות מה שהוא, מה שהיה רוצה להיות, בעולם בו שינוי מין הוא משימה לרופא מנתח ולא לאלוהים.

 

אתגר סגולי

קטבים של פרוזה אירופאית של שנות השמונים והתשעים נראים כנמתחים בין ההצעה של אומברטו אקו, אשר משתמש בפאסטיש רב-טיפוסי, ובין הצעתו של מילאן קונדרה (Milan Kunder) אשר יוצר רומן דיגרסיבי. ספרות פולנית מרחיבה את הלקט.

חזרת העלילה

אף שסיפורת שנות התשעים לא נשאה, כאמור, בשורת חידוש פורצת דרך, היא הביאה עמה משב רוח רענן: שילוב בין דמיון רב-מעוף לאירועים אמיתיים ולהיסטוריה. התחבולה האמנותית הזאת החזירה את סיפור העלילה (שנפקד מסיפורת שנות השבעים ושנות השמונים המוקדמות), וגם משכה קהל קוראים נלהב , במיוחד ליצירותיהם המוקדמות של פאבל הילה, סטפן חווין, אולגה טוקארצ'וק וטומק טריזנה. יצירות העלילה המצליחות ביותר היו של אנדז'יי שצ'יפיורסקי (Andrzej Szczypiorski) - "התחלה", "לילה", "יום", "ויסקי אמריקאי", "דיוקן עצמי עם אישה"; של מאריה נורובסקה (Maria Nurowska) - "עיניים ספרדיות", "אחרית דבר" ו"עלמות ואלמנות". המחשה נוספת לכך שעלילה היא הדרך הטובה ביותר למשוך קוראים, היא הקריירה הספרותית מבריקה של אנדז'יי סאפקובסקי (Andrzej Sapkowski), סופר הפנטזיה המפורסם ביותר בפולין. התחיל את דרכו הספרותית בשנת 1986 בסיפור "המכשף" , שתפח לפנטזיה מצליחה בת חמישה כרכים . עשר שנים מאוחר יותר הגיעה תפוצת ספריו של סאפקובסקי לזו של סטניסלב לם (Stanislaw Lem), מגאוני המדע הבדיוני בעולם כולו. סאפקובסקי הצליח לפרוץ את גיטו ספרות הפנטזיה , שנחשבה עד אז לספרות נחותה במקצת, בידורית ולא חשובה. קהל הקוראים אהב את העלילה רבת הדמיון בספריו ואת שפתו העשירה. סאפקובסקי שאב תחילה השראה מן המיתולוגיה סלאבית, ומאוחר יותר - מאגדות ומיתוסים של אירופה בימי הביניים (במיוחד אגדות מהזרם הארטוריאני), שמתנהל בהם מאבק עקבי של הטוב ברע . הפופולאריות הרבה של סאפקובקי נבעה , בין השאר, מן הצורך המוחש בספרים קריאים . את הצורך הזה זיהו כותבי רומנים בלשיים, שהיה לאחת הסוגות המצליחות בשנות התשעים.

 

פרודיה של רומן

העלילה לא הייתה הפתרון היחיד של בעיות פורמאליות של הפרוזה. בשנות התשעים הופיעו שני נטיות נוגדות. הראשונה הייתה בנויה פשוט על יצירת פרודיה של רומן (פאבל דונין-וונסוביץ' (Pawel Dunin-Wasowicz) "גילוי מרעיש"; מארצ'ין ורונסקי (Marcin Wronski) "מוטיב אובססיבי של שלהי-הקיץ"; אנדז'יי טוזיאק (Andrzej Tuziak) "ספר דברי כישוף"; צזארי דומארוס (Cezary Domarus) "CALIGARI EXPRESS"; מארק גאיידז'ינסקי (Marek Gajdzinski) "ראש הסוס"; אנה בוז'ינסקה (Anna Burzynska) "FABULANT"). סופרים אלה הטילו ספק במרכיביה היסודיים של העלילה, תוך שהם מדגישים את מוסכמות העלילה, את מראית העין של הקשרים של סיבה-תוצאה בין המאורעות, את מלאכותיות דרישת בניית הקנוניה, את מבנה מנייר-עיתון של כל הגיבורים. יצירותיהם הציגו רומן כזן שאיננו מסוגל להסתיר את הפיקטיביות של עצמו ואיננו מסוגל לצאת מסבך בלתי נגמר של תסבוכות בתוך הטקסט, רומן חסר אונים מבחינת מימטית ומעמיק את מלאכותיות ההבנה עם הקורא, מיושן ומוגבל. היו אלה, במידה רבה, יצירות מקולקלות בכוונה, מלאות בהערות-אגב ובאזכורים על כתיבת רומן המתגשמים בהרס כל מרכיבי הפרוזה, אשר עשויים לשמש ליצירת האשליה, יצירות במתכוון בעלות אופי של פרודיה.

 

פרוזה לא-אפית

סופרים אחדים שאבו מן המסורת הלא-אפית של הפרוזה הפולנית הגדולה שנכתבה לפני המלחמה , ושעם יוצריה נמנים ברונו שולץ, ויטולד גומברוביץ', סטניסלב איגנאצי ויטקייביץ' (Bruno Szulz, Witold Gombrowicz Stanislaw Ignacy Witkiewicz). במסורת זו העלילה אינה מכוונת על ידי סדר הרפתקאותיו של הגיבור, אלא יותר על ידי אסוציאציה מילולית. המספר עשוי להפסיק את מהלך הסיפור ולהתרחק מחוט העלילה המרכזי כדי להוסיף פרשנות או הערת-אגב . תווים אלה אפשר למצוא ביצירותיהם של מארק ביינצ'יק - "מסוף", ו"טבורקי"; נאטאשה גוארקה - "ספר הפשטדות"; אלכסנדרה יורביץ' - "לידה", "אלוהים לא שומע חרשים"; זביגנייב קרושינסקי - "סקיצות היסטוריות"; יז'י פילך - "תענוגות אחרים", "אלף ערים שלוות"; זיטה רודזקה (Zyta Rudzka) - "תשלילים לבנים", "משתה ורעב"; גז'גוז' סטרומיק (Grzegorz Strumyk) - "השמדת השעועית", "קולנוע-לינו"; טדיאוש קומנדאנט (Tadeusz Komendant) - "ראי ואבן"; יעקוב שאפר (Jakub Szaper) - "מעיים וקרביים"; מאגדאלנה טולי - "חלומות ואבנים", "באודם שני".

קיימת תכונה משותפת אחת למודל העלילתי ולמודל הפואטי של פרוזה, והיא הכוונה לספר סיפור. אם במודל הראשון התוצאה היא עלילה עשירה במאורעות, הרי במודל השני מכוון המאמץ להאטה והאשפים בה הם פילך , ביינצ'יק וחווין .

 

"סילווה", כלומר רומן ללא תוצאות

נדמה שהבחירה הפורמאלית המעניינת ביותר והקשה ביותר לתפיסה של הפרוזה הפולנית של שנות התשעים, והנוכחת גם בפרוזה האירופאית, היא סילווה (רישומים בנושאים שונים – המתרגם), כלומר "סלט" סיפורי. סילווה שייכת למסורת של כתיבה לא מחייבת של יצירה הממוקמת בפואטיקה הזאת אינה מהווה שלמות – לא של נושא, לא של סוגה ושל אסתטיקה. הסיפור מתפתח כאן ממקרה למקרה, המדורבן על ידי אסוציאציות, זיכרונות, וקודם כל על ידי יכולות, דבר הגורם להופעתו כאנתולוגיה של סיכויים הטמונים בסיפור וצצים תוך כדי כתיבה. יצירה הקרובה לרומן יכולה להכיל בתוכה דיוקן, הלצה, סקיצה, מאמר, סיפור, מיקרו-דרמה, פרשנות, או רישום הרעיון ליצירה. בספריהם של טדיאוש קונביצקי - "כתה-פלסתר על עצמי", מאנולה גרטקובסקה - "טארוט פריסאי", "קברט מטפיזי"; אנה נאסילובסקה - "דומינו","מסכת על לידות"; זביגנייב ז'אקייביץ' - "הנצפה", "עצור בזמן"; של צ'סלאב מילוש - "האלף-בית", "אלף-בית אחר"; אולגה טוקארצ'וק - "בית ליום, בית ללילה", קשישטוף רוטקובסקי - "פסז'ים פריסאים", "פנקס של סוף המאה", "מוות במיים"; פאבל הילה -"סיפורים אחרים" ביטוי חופשי של המחבר מוכנס כל פעם למסגרת של סדר מלא הבעה. משטר זה יכול ללבוש צורה של סדר האלף-בית (מילוש), של סדר חוזי (סטאסיוק, טוקארצ'וק), של סדר שרשרת (גרטקובסקה "קברט מטפיזי") או של סדר חוץ-ספרותי (קומפוזיציה "טארוט פריסאי" המשקף את סדר קלפי הטארוט; הילה ממספר קטעים שוטפים, תוך קישורם של אחדים בקונפיגורציות הקשורות על ידי כוכבית הפניה). סילווה ממלאת תפקיד מעניין בספרות: היא מציגה בעזרת הקומפוזיציה שלה את השרירות של כל סדר ומחדירה להכרה, שבשלהי המאה ה-20 שלמות איננה אפשרית עוד סילווה מגדירה לעצמה תקנים חד-פעמיים של לכידות, תוך כדי כך, ולמרות הכול, היא ממושמעת במידה רבה בתוכנה האינטלקטואלי, כמו בקומפוזיציה שלה. הודות לכך סילווה ממלאת תפקיד של פרשנית ושל מערערת כל משטר – של העולם ושל הספרות. כי היא מציגה, שבכל סדר טמון רסיס של הסדר הקוסמי, אבל גם זרע של אוטופיה המובילה לאלימות.

 

מאזן

הפרוזה של שנות התשעים גיבשה מספר אסטרטגיות רבות ביטוי, אשר יכולות להוות מסורת ליורשים. אסטרטגיה ראשונה, פאסטישית, נשענת על שימוש בעלילה קלאסית ועל תרשימים סגוליים רבי-הבעה (כולל גם פרוזה פופולארית) כהקלה שאמורה לשאוב את הצרכן או הקורא לתוך בעיתיות רבת ערך, כמו, למשל , הסאגה של אולגה טוקארצ'וק "עידן עתיק וזמנים אחרים" - רומן משפחתי או רומן חניכה המובנה במוסכמות של רומן סנסציוני; כמו כן – נשען על תרשים של חידה – הסיפורים מטפיזיים של גוסטב הרלינג-גרוזינסקי "מיגדל וסיפורים אחרים", "נשימתו החמה של המידבר", "לילה לבן של אהבה". אסטרטגיה שנייה, הפונה אל מסורת הפרוזה הפיוטית, בנויה על עיקרון של שימוש בתבניות לא-עלילתיות של התפתחות הסיפור. תבניות כאלה טמונות במנגנון המיזוג של מילים (קרושינסקי, טולי), בהתייחסות למאורעות כאל תירוץ לרקום הערות-אגב (פילך, בייצ'ינסקי) או כרקע לתיאור והרהור פילוסופי (חווין). האטה של הסיפור מזמנת עונג אסתטי וגם ממחישה שהעולם הופך לקריא רק כאשר נשים לב לטבעו של הטקסט וכאשר נתייחס אל הספרות ככלי המושלם ביותר , הבלתי-משוחד , להכרת הקיום. אסטרטגיה שלישית, אסטרטגיה של סילווה, מתקשרת אל המסורת המוקדמת של כתיבה לא מחייבת (יצירת טקסטים חסרי מחויבות ברורה לנושא, לערך סגולי או לאסתטיקה), ויחד עם זאת, במקום חוסר יכולת מוחלט לראות את הנולד במהלך הסיפור, היא מציעה מספר הסדרי קריאה; הודות לאסטרטגיה זו, סילווה מתבררת כנרטיב המלא ביותר, אשר תורם לבניית טקסטים אמיצים מבחינה מחקרית ומפולפלים מבחינה ספרותית.

_____________________
http://www.culture.pl

 

 

 
 

.