<
Menu
התופעות החדשות באדריכלות הפולנית גרסת הדפסה
אמנות פולנית

הצעירים הריאליסטים
ביוני 2007 צוינו בפולין שני אירועים חשובים: 15 שנה להפעלת הרשת הסלולרית הראשונה ו-15 שנה לפתיחת סניף מקדונלד'ס הראשון. שני האירועים הללו, שנראים טריוויאליים לכאורה, היוו בשנת 1992 סימפטומים של שני מהפכים גדולים: כניסה למחזור העולמי של המשק ושל התרבות הפופולרית וכן גישה לחברת המידע.

בעולם האדריכלות, ארכיטקטים עד גיל 40 נחשבים כצעירים. אמנם ניתן לפגוש וירטואוז כינור בגיל העשרה, שחמטאי גאון או תוכניתן, שלא לדבר על כוכב פופ, אך אדריכלות היא עדיין מקצוע המבוסס על נסיון ארוך, בגרות ואחריות. האדריכלים הצעירים בפולין הם דור שלא רק חי בתנאים של בחירות פוליטיות חופשיות, אלא גם קיבל שיעור מהיר על שוק חופשי ואפשרות קלה יותר לחילופי אידיאות ותבניות תרבותיות. ההישגים שלהם מגוונים מאד, כשם שהאדריכלות בת זמננו מגוונת בכלל, לא רק בפולין; תקופה זו אינה נשלטת ע"י שום קנון קונקרטי והרב-גוניות בה חסרת תקדים. אם משהו מחבר בין האמנים של הדור הזה, זה לא ה"אני מאמין", אלא התנאים בהם הם מתפתחים עד למעמד של אדריכל "בשל": תנאים של התנגשות בין הישן לבין החדש, בין מקומי לבין גלובלי, בין אידיאליזם לבין כוחות השוק, בין הרגל לבין רפרטואר כמעט בלתי מוגבל של צורות, טכנולוגיות ואידיאולוגיות.

במרדף אחר הסטנדרט

אחד המאפיינים הבסיסיים של המציאות הפולנית ב-18 השנים האחרונות, הוא הנסיון הקדחתני להדביק את הפיגור והמרדף אחרי הסטנדרטים העולמיים, שבמהלך עשרות שנים של מחסור וניתוק מהמערב, היו שיא השאיפות. ולכן, החיפוש אחר הצורה הקוסמופוליטית האידיאלית הוא המאפיין הטוב ביותר של שאיפות שהוגשמו בשנים האחרונות. בנוף הערים ובפרברים, שאיפות אלו מתבטאות במבני הקניונים ומרכזים למכירת מכוניות, או בבניית בניינים ניאו-מודרניים. אך גם באדריכלות הפחות נפוצה מוקמים מבנים שיכלו לקום באותה מידה בכל עיר אחרת של צפון אירופה. אחד המובילים של סגנון זה הוא משרד HS99, המנוהל ע"י דריוש הרמן ודריוש שמייז'בסקי בקושלין. הם מייצגים קבוצת אדריכלים שהחלו את הקריירה המקצועית שלהם בשלהי שנות ה-90, כאשר המינימליסטים היפניים ואבותיהם של ההיי-טק האדריכלי: פוסטר, גרישאו ורוג'רס, עדיין הכתיבו את הטון, וגם האדריכלות הניאו-מודרנית של הבירה החדשה-ישנה של גרמניה, ברלין, הקרינה על פולין. קל לזהות השפעות אלו במבט על פרויקטים כגון: הקריפטה המינימליסטית של הקתדרלה בקושלין (1998), מערכת העיתון המקומי "גלוס פומורסקי" (1998) שבנויה כקופסת זכוכית-פלדה אדישה לסביבתה ופרויקט הספריה האוניברסיטאית בקטוביץ (2002), שממתין עדיין ליישום.

דרך דומה עושים האדריכלים מקטוביץ תומאש סטודניארק ומלגוז'טה פילינקייביץ', שמסיימים את הבניין הציבורי הגדול הראשון שלהם – בית המשפט האזורי בקטוביץ (פרס ראשון בתחרות, 2003). החזית שלו, הבנויה זכוכית עם פורטיקו מבטון, מזכירה מאוד את האדריכלות הממלכתית של ברלין משנות ה-90.

גם הבניין של הפקולטה למשפט, כלכלה ומינהל של אוניברסיטת ורוצלאב (2002), מתקשר לתבניות דומות. מבנה זה, הוא פרי עיצובו של זביגנייב מצ'קוב, אדריכל שהקים תוך מספר שנים את אחד ממשרדי האדריכלות הגדולים בוורוצלאב, ומעסיק כיום כ-50 איש. מצ'קוב עבר מאז אבולוציה סגנונית, אך הוא עדיין משתמש בשפת צורות בינלאומית ומעיד על כך, בין היתר, פרויקט מלהיב שלו, שנמצא בשלבי יישום של חידוש והרחבה - קניון "רינומה".

בקראקוב השמרנית, הזרם ה"אינטרנציונלי" מיוצג באופן בולט ביותר ע"י משרד הפרויקטים לויצקי ולאטק, שסופג מהעיתונות המקומית ביקורות אין-סופיות עקב הגגות השטוחים, החזיתות הלבנות והחלונות האופקיים. העיתונות מאשימה אותם בדוגמטיות ובהתעלמות מההקשר. הביקורת (הלא מוצדקת) הקשה ביותר נמתחה עליהם עקב מלון "פוד ואוולם" (2007) שנבנה לרגלי הסמל הלאומי – טירת המלכים והקתדרלה על גבעת ואוול.

אדריכלים "מקומיים" חדשים

בנוסף למגמות המתוארות מעלה, קיימת גם תנועה שמכוונת בפעולותיה לכיוון ההפוך – הדגשת ספציפיות מקומית, אך בדרך חדשה, אחרת. בסתיו 2007 הצביעו לראשונה בבחירות לפרלמנט בני 18 שאינם זוכרים את הקומוניזם ובשבילם שוק חופשי וחופש תנועה בכל אירופה הם דברים שבשגרה. בנוסף, האדריכלים הצעירים ביותר, שגדלו בפולין של טיסות זולות וסקייפ, נקיים מתסביכים הקשורים למוצא שלהם, שכל כך הגבילו את הוריהם ואפילו את אחיהם המבוגרים יותר. לדור הצעיר ביותר, הסטנדרט הגלובלי הוא דבר נורמלי ולכן הם מתעניינים יותר וגאים במה שמבדיל בינם לבין בני גילם במדינות אחרות, ולוקחים ביד רחבה מן הפולקלור המקומי ומהתרבות החומרית של פולין הקומוניסטית, זו שזוכה לזלזול רב כל-כך מצד הדור המבוגר יותר.

הביתן הפולני באקספו 2010 בשנחאי, יהיה דוגמה טובה לגישה זו. זוכי התחרות מדצמבר 2007, וויצ'ך קקובסקי, מרצ'ין מוסטפה ונטליה פשקובסקה, עיצבו את הביתן הפולני כגוש מכוסה ברשת בדוגמת מגזרות נייר כפריות. כך, כרטיס הביקור של פולין במזרח הרחוק לא יהיה עוד, כמו בשנים קודמות, נסיון להוכיח שפולנים יודעים לעשות את מה שעושים במערב, אלא יפגין את הייחודיות הפולנית.

אתגר דומה הציבו אגניישקה שולטק ופיוטר נווארה ממשרד nsMoonStudio שבקראקוב, מעצביו של בית-פאר שהגוש הדה-קונסטרוקטיבי שלו מכוסה כולו ברעפי-עץ. זוהי טכנולוגיה ישנה שהייתה בעבר בשימוש נרחב בפולין ובצפון אירופה לכיסוי גגות (בזאקופנה נמצא הגג הגדול ביותר בעולם, 4000 מ"ר, המכוסה בחומר זה). בבית בקראקוב שולבו אריחי עץ בקירות ובגג שנראים כמו פרווה מחוספסת. עם הזמן, כאשר הם יכוסו בטחב או בפטינה טבעית, האפקט יהיה עוד יותר אורגני. הצורה המיוחדת והשימוש העקבי, החדשני, בחומר ארכאי, תרמו להצלחה גדולה של "בית רעפי-העץ". בשנת 2006 הוא נמנה על 20 הפרוייקטים המובילים של האדריכלות הפולנית העכשווית.

מהפכים דומים עושים אדריכלים מסילזיה. זהו אזור תעשייתי, שחווה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה תקופה של פיתוח מזורז. כיום, בתקופת החזרה מהתיעוש ומעבר ממשק תעשייתי למשק של שירותים, האדריכלות של סילזיה כוללת מליוני מ"ק של מפעלים ללא שימוש ושל בנייני מגורים שנואים בסגנון "בלוקים" שעד לפני מספר שנים הם גרמו לבושה. לדור הצעיר, מורשת הבטון היא מרכיב מובן מאליו של הנוף ונקודת-מוצא לחיפושים. את הגישה הקונסיסטנטית ביותר הציגה אלכסנדרה גז'ונקה-גראבובסקה בפרויקט הגמר שלה בשנת 2002. בפרויקט זה היא הציעה ששטחי המכרה בעיר שלה, יאסטשמביה-זדרוי, יהפכו לקמפוס אוניברסיטאי. במקום למחוק את עקבותיו של מכרה לשעבר, היא הציעה התאמה מלאה של מבנים מונומנטליים מבטון מזוין למטרות החדשות. הפרויקט נשאר עד היום על הנייר, אבל גז'ונקה-גראבובסקה, כיום כבר אדריכלית במשרד "צחובניה" – "מטבעה" (על שם אחד מבנייני המכרה), משתמשת בקנה מידה קטן יותר ברעיונות שהמציאה בתקופת לימודיה. במסעדה "פיבניצה" – "המרתף" היא עיצבה חיפוי קיר מאבני פחם, תוך שהיא מתייחסת אליהן בכבוד המגיע לגרניט או לטרוורטין, ובפרויקט משרדים לחברת "צאפק", היא חשפה והבליטה מבנה יפה מבטון מזוין של בניין תעשייתי לשעבר.

האדריכל פשמו לוקשיק ממשרד "מדוסה גרופ" בגליביצה, הוכיח שבמכרה ניתן אפילו לגור. הוא לקח ביתן בטון של מחסן פנסים, העומד על עמודים גבוהים מבטון מזוין, במפעל לכרייה וייצור פלדה "אוז'ל ביאלי" בעיר ביטום והתאים אותו לבית לעצמו ולמשפחתו. כך יושם בשנת 2003 פרויקט "בולקו-לופט", אז קוריוז והיום אבן דרך באדריכלות הפולנית. ההתערבות של הדייר החדש הייתה מינימלית. הוא ניקה את הקירות הפנימיים בהתזת חול וצבע אותם וקילף את התקרה עד לבטון. הוא הכניס פנימה בערבוביה חפצים מעוצבים וציוד מחנות לחומרי בנייה. המוצא התעשייתי מודגש בפנסי מוסך, כבלים על הקירות וצנרת המים. הסיכום הטוב ביותר של הפרויקט הוא מילותיו של היוצר עצמו: "לא מלבנים אדומות, אלא מבטון אפור, לא מתוחכם בצורתו, אלא בנאלי, לא יפה אלא מכוער, לא מזויף אלא כנה. כזה הוא הלופט שלי".

גם בתים בעיצובו של המשרד הסילזיאי ק. וו. ק. פרומס, שבשנת 2007 נמנה ע"י כתב העת וול-פייפר בין "100 האדריכלים המרגשים ביותר בעולם", מהווים אבן דרך ומטרה לטיולים. מזה מספר שנים אדריכלים משחקים בשיטת העיצוב של "הקוביה הפולנית". עיצוב עני, מודרניסטי של בתים חד-משפחתיים, שצורתם נבעה מנורמות בנייה מוזרות וגרעונות טכנולוגיים וכלכליים של המשק הסוציאליסטי. הקוביות התפשטו בפולין בשנות ה-70 וה-80. לעתים קרובות הן לא היו פרופורציונליות והוצבו בלי שום קשר להקשר הסביבתי, ונחשבות על ידי רבים כפשע הגדול ביותר שנגרם לנוף הפולני. האדריכלים מק. וו. ק. פרומס (רוברט קונייצ'ני ומרלנה וולניק) הגיעו למסקנה שקוביות אלו הן תופעה עד כדי כך רחבה ומוכרת, שהן מהוות חלק בלתי נפרד מהספציפיות הפולנית, נקודת ההתייחסות הטבעית ביותר לאנשים שבונים היום. הקוביה היוותה עבורם השראה לתכנון בתים קטנים, כגון "בית עם קפסולה" (2005) וכן בתים מפוארים, כגון "בית מאדמת סילזיה" (2002) או "בית עם אטריום" (2007). בבתים הנבנים כיום, פרומס מחפשים כבר צורות חדשות לחלוטין, מופשטות וחסרות תקדים.

אמנות – המצפון של האדריכלות

המשק הפולני מתפתח בקצב של 6% לשנה. יש לבנות, לשנות או לחדש את כל המדינה. לא פלא שהאדריכלים הפולניים מדברים מעט, דנים מעט ויש מעט אדריכלות ביקורתית שמנסה להגיד משהו חשוב על עולמנו או לשנות אותו לטוב יותר, לא רק בייצור האדריכלי המסיבי, אלא גם באדריכלות המגיעה לכתבי עת ולתערוכות, מקבלת פרסים וזוכה בפרשנויות. החיפושים מתבצעים בעיקר ברמה הפורמלית או הפונקציונלית, ביחס להקשר או להסטוריה, אולם חסרה בהם התייחסות חברתית ומעורבות אקולוגית. המבנה הדמוגרפי משתנה, יש יותר ויותר אנשים קשישים ומשקי בית של אדם אחד, והאדריכלות למגורים ממשיכה בקונספט של משפחה 2 + 2. בעשר השנים האחרונות ניתן למצוא רק שני פרויקטים לבודדים. הראשון הוא בניין ניאו-מודרני, פרי עיצובם של פילינקייביץ' וסטודניארק, שקם בביטום (1999) והשני הוא רעיון של בית טרומי (2007), עדיין על הנייר, של משרד פרונט ארכיטקטס בפוזנן. "סינגל האוז" היא דירה שעומדת על רגל אחת וניתן להעמיד אותה בכל מקום. המימדים שלה דומים לגודל של שלטי חוצות סטנדרטיים ולכן הדייר יכול להרוויח משטח הפרסום על הבית שלו.

כאשר האדריכלות שותקת - האמנויות הופכות למצפון שלה. בכל המדינה נעלמים בלחץ היזמים בניינים ישנים בעלי ערך, בעיקר יצירות של המודרניזם מהתקופה שלאחר המלחמה. האדריכלים יודעים רק לעתים רחוקות להפגין סולידריות במצבים כאלו. האמנים יותר זריזים מהם בתחום זה. אמנים כמו מוניקה סוסנובסקה שהציגה בביתן הפולני בביאנלה לאמנות בוונציה בשנת 2007, שרידים מלכותיים של בניין מודרניסטי מפלדה (www.kabiennale.art.pl), או אמנית אחרת, פאולינה אולובסקה, שהחליטה לייעד את המלגה שקיבלה ליצירה אמנותית, לא ליצירה, אלא לשיפוץ של פרסום חוצות מניאון משנות ה-60. על שתיקת האדריכלים בסוגיות אקולוגיות או בעיות של העיר המודרנית, עונה הפסל יארוסלב קוזקייביץ', שעיצב את "מגדל אהבה" – פארק אנכי בצורת גורד שחקים, ושל "טרנספר" – פרויקט אוטופי לוורשה, שאיתו ייצג את פולין בביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2006.

אין זו, כמובן, התמונה המלאה של האדריכלות הפולנית, אלא בחירה סובייקטיבית של מספר תופעות ודמויות חשובות. הנעלמים הגדולים הם אלו שטרם התפרסמו, ומלטשים את הכשרון שלהם במשרדי אדריכלות גדולים בפולין ובעולם. למרות תרומתם הגדולה להישגים של היוצרים הוותיקים, קשה להציג את פועלם עד כה כעומד בפני עצמו. אך בעוד מספר שנים, הם אלו שייתנו את הטון באדריכלות של המדינה, שכבר כמעט 20 שנה "נמצאת בשיפוצים".

 

_____________________
http://www.poland-israel.org
תרגום: דוד מאיוס

 

 

 
 

.