<
Menu
צילום פולני במאה ה-21 גרסת הדפסה
אמנות פולנית

בצילום הפולני שלאחר שנת 2000 חלה התעוררות ברורה. החדירה הספקטקולרית של דור צעיר של צלמים, מלווים במבקרי אמנות, אוצרים ובעלי גלריות, הוא לא ההיבט היחיד של המצב החדש. בתחילת המילניום התחזקו תופעות כגון: התפתחות התרבות הוויזואלית במובן הרחב של המונח, מיסחור של הסביבה הוויזואלית (איקונוספירה), טכנולוגיה דיגיטלית להעברה ולרישום נתונים. הצילום מקבל משמעות גדולה יותר, ומשתמשים בו לא רק חובבים, צלמי עיתונות או צלמי פרסום, אלא גם אמנים שלוקחים לידיהם מצלמה. הודות למעמדה הגבוה של האמנות העכשווית, גדל לא רק הערך הסמלי של הפקות צילום, אלא גם הערך הכספי שלהן ועל כך מעידים האוספים הפרטיים והציבוריים וכן מספר המועמדים לבתי הספר הרבים לצילום.

התפתחות העיתונות המלווה בצילומים, קשורה להתפתחות שוק צילום מקצועי, שמתמחה בהפקת צילומים אטרקטיביים, יפים ולפעמים שערורייתיים, לצרכי תעשיית התקשורת. כתבי העת המאוירים, שבועונים, עיתונות יומית וכן המדיות האלקטרוניות, משתפים פעולה עם צלמים מוכרים, גם בחו"ל, המאוגדים בסוכנויות כגון: "מלון", "פוטובי" או היוקרתית ביותר "פוטו-שופ". בדור הצעיר של יוצרים שמעצבים את התרבות הוויזואלית בפולין באמצעות המדיות ניתן למנות את: מרצ'ין טישקה, זוזאנה קרייבסקה וברטק וייצ'ורק, ארתור וסולובסקי, פיוטר פורמבסקי, איגור אומולצקי, מגדלנה וונשה ואלדונה קצ'מרצ'יק. צלמים רבים מהדור הצעיר, שמשלבים קריירה בתקשורת עם יצירה אמנותית, החלו את עבודתם בירחונים אקסקלוסיביים ביותר, המוקדשים לאורח חיים, עיצוב ואמנות עכשווית. את הטרנד של צילום על גבול האמנות, שהחל בשנות ה-90 על-ידי הירחון "מכינה", פיתחו עורכים אמנותיים של מגזינים, כגון: "אקטיביסט", "A4", "אקסקלוסיב", "פלויד", "לייף", "פוטו" או "סיטי" שכבר לא קיים. מגזינים אלו, ללא ספק, גרמו לגידול בהתעניינות של הדור הצעיר, לא רק בצילום, אלא גם, באופן רחב יותר, באמנות ובתרבות העכשווית. במקביל, המגזינים היוו במה, עליה הציגו את עבודותיהם אמנים וצלמים מאוד ידועים כיום, כגון אנטה גז'שיקובסקה, יאן סמאגה, שמעון רוגינסקי, מיקוליי גרוספייר ואיגור אומולצקי.

כתבה מצולמת
תחילת המאה הייתה לא רק ירחונים צבעוניים, מבריקים ורוויי תמונות לצעירי העיר הגדולה. העיתונים המובילים (גזיטה ויבורצ'ה, ז'צ'פוספוליטה, דז'ניק) או השבועונים המאוירים (פוליטיקה, פשקרוי ופרוסט) העסיקו באותה תקופה מבחר צלמים טובים ביותר, שדיווחו יומיום על השינוי הגדול המתחולל בצורה כה מהירה בפולין. תוספות מאוירות ליומונים (קודם כל "דוז'י פורמט" של גזיטה ויבורצ'ה ו"מגזין" של ז'צ'פוספוליטה, שכבר לא קיים) היוו בתחילת המאה ה-21 במה לפרסום חומרים מצולמים חשובים. פרסומים לא רק של אמני כתבות מצולמות, שהיו מוכרים כבר קודם (טומאש טומשבסקי, טומאש קיזני, קז'ישטוף מילר) אלא גם נציגים של הדור הצעיר יותר, אנשים כגון אנה בדינסקה, מוניקה רדז'יש ומוניקה ברז'צקה ("זורקה פרויקט"), אלברט זאוואדה, לוקאש טשצ'ינסקי, רפאל מילאך, מיכאל שלאגה. ההתפתחות של כתבות מצולמות מתרחשת גם הודות לאינטרנט, שבו בפורטלים כגון "5 משבצות" או "עורף" מוצגים חומרים פחות פורמליים. את המשמעות הגדלה של ז'אנר צילום זה ניתן למדוד לא רק במספר המבקרים בתערוכות צילום עיתונאי, אלא גם ברגשות המלווים את התחרות "גראנד פרס פוטו", המאורגנת בחסות הירחון "פרס". כל תחרות מלווה באלבום התצלומים שזכו, שיש לו אופי של כרוניקה, לא רק של צילום, אלא גם, באופן רחב יותר, של תמונת החיים של החברה הפולנית בתחילת המאה. מטרה דומה עומדת בפני העורכים ועורכי התמונות של גזיטה ויבורצ'ה, שלאחר שנת 2000 לא הפסיקו לפרסם כרכים שנתיים של "צילומי גזיטה ויבורצ'ה" – תיעוד מעניין של זמננו. ההשלמה המעניינת של כתבה מצולמת עיתונאית היא צילום-תעודה המתקרב לאמנות, שהתפרסם במהדורה הפולנית של הירחון נשיונל ג'אוגרפיק. טומאש טומשבסקי וויטולד קראסובסקי הם לא היחידים, אך בוודאי המוכרים ביותר מבין אמני העדשה שמשתפים פעולה עם כתב-העת הזה. במעבר בין המאות, פועל בצורה אקטיבית בתחום הצילום העיתונאי גם טומאש גודזובטי, שתמונותיו מקניה, בנגלה-דש, מונגוליה וסין זוכות בפרסים ומושכות את תשומת-לב המבקרים. מעניין שהצלם עובד ברצון עם שותפים: שיתוף פעולה עם רוברט בוגוסלבסקי בסדרת תמונות ממנזר שאולין הביא ליוצרים פרס של "וורלד פרס פוטו" בשנת 2003 וכתבת צילום שמספרת על אמנות הקרב ההודית "נאדה קוסטי", שהופק ביחד עם יודיט ביריקאי מהונגריה, זכה להערכה ב"וורלד פרס פוטו 2006" ובתחרות "בסט אוף פוטו-ג'ורנליזם 2006". מסעות צילום לא כל כך ספקטקולריים כמו של גודזובטי, אך לא פחות מעניינים, עורך לאחר שנת 2000 גם "אבי" הצילום הפולני תדיאוש רולקה, שחוצה את אירופה המזרחית בעקבות חסידים, וביחד עם כריס נידנטל מצלם סידרה אינטימית של תמונות בשם "השכנה" (2001). שם הפרויקט מקשר במודע לספר מעורר המחלוקת של יאן טומאש גרוס "שכנים", שמתאר את הפשע בידוובנה. רולקה ונידנטל מדברים על הפן העכשווי של זרות ושוני בפולין, באמצעות כתבה מצולמת קלאסית. הפעילות הבלתי פוסקת של רולקה אופיינית בהקשר של פנייה רחבה יותר לכיוון צילום תעודה והתעניינות גוברת של המבקרים, האוצרים והקהל בצילומים שמציגים את המציאות סביבנו.

מתעדים חדשים
עודפי אסתטיקות פוסט-פיקטוריאליות, שנחשפו בתערוכה "סביב העשור" (2002) המסכמת את שנות ה-90 בצילום, חופפים את המשמעות הגוברת בתחילת המאה ה-21 של כתבות מצולמות ושל תעודה מצולמת. השינוי הזה מאופיין בבריחה מהניסויים הפוסט-פיקטוריאליים באמצעות צורה ופנייה לכיוון תעודה ביצירתו של וויצ'ך פרז'מובסקי, שבשלהי שנות ה-90 יצר סדרה דוקומנטרית "לבנה-אדומה-שחורה" (תערוכה ב"גלריה הקטנה", המרכז לאמנות עכשווית של איגוד הצלמים-אמנים הפולניים). השינוי הסימפטומטי של פרז'מובסקי מתרחש בו-זמנית עם התופעה האמנותית שנחשפה לראשונה בתערוכה "פוטו-ריאליזם" בגלריה "זדיז'אק" בקראקוב. התערוכה, שהאוצר שלה הוא וויצ'ך וילצ'יק, מכניסה למסגרת של פרשנות משותפת את החיפושים המפוזרים של היוצרים העוסקים בצילום-תעודה (בין היתר: סלאבוי דובייל, אנדז'יי שלוסרצ'יק, אירנאוש זייז'דז'לקה, פיוטר שמעון). שורשיה של התנועה התיעודית הזאת מגיעים כבר בשנות ה-70 לשימוש בצילום ככלי אובייקטיבי לרישום תמונות המציאות על-ידי קונספטואליסטים וצלמי עיתונות. התעודה עברה אחר-כך אבולוציה לכיוון "צילום אלמנטרי" של שנות ה-80, שאופיין על-ידי ניסיון לתפוס עמדה "מבחוץ", בהסתייגות מהזרם הראשי של התרבות. הדוקומנטריות החדשה, ביקורתית כלפי "צילומי מולדת" וה"צילום האמנותי", הקיימים במסורת הצילום הפולנית, מחדירה לאמנות העכשווית אסתטיקה מוכרת של רישום צילומי פשוט וישיר. צלמי תעודה חדשים מתנתקים באופן מודע מהמסורת, שהייתה דומיננטית עד לא מזמן, של פעולה אמנותית המובנת בקטגוריות של "ג'סטה אמנותית" ופועלים בהקשר של האמנות העכשווית. במילים אחרות, בתעודה החדשה, שנחשפה בשנת 2006 בתערוכות בקראקוב ("פולין עכשיו") ובוורשה ("צלמי תעודה חדשים"), לא מדובר ביצירת חללים נפרדים, אלטרנטיביים. במקום ליצור מקלט אסתטי, היוצר מעמת את הצופה בעזרת מצלמתו עם תמונות של ה"ריאלי". ההסתייגות מהחברה ומהמנגנונים השולטים בה, האופיינית לסגנון המעין-אמנותי של הצלמים, נדחקת הצידה על-ידי יוצרים שהתבשלו כבר באמנות הוויזואלית של שנות ה-90, הקשורתית ורוויית התמונות. פעולותיהם של קונרד פוסטול, וריניקה לודז'ינסקה, אנדז'יי קראמז', קז'ישטוף ז'לינסקי, מוניקה ברז'צקה, מוניקה רדז'יש ופשמיסלב פוקריצקי שונות באופן קיצוני מבחינה פורמלית וחושפות לאור היום את המציאות המורכבת של אי-שוויון חברתי, כלכלי ותרבותי.

פסלים וציירים מצלמים
האמנות הביקורתית, שהתקבלה בחמימות רבה על-ידי הקהל והמבקרים בשנות ה-90, לא איבדה את תנופתה גם במאה החדשה. אמנים שעוסקים בנושאים קשים ומגרים מושיטים יד ברצון למדיות החדשות – צילום של סרטים ותמונות, על מנת להגיע לקהל חדש. על האיכות הפורמלית של צילומים של אמנים פלסטיים, מעידה התערוכה "פסלים מצלמים" (2004), שאורגנה בארמון "קרוליקרניה" בוורשה על-ידי גז'יגוז' קובלסקי ומרילה שיטקובסקה. לא רק מסר ביקורתי, גם מיומנות בשימוש בכלי ויכולת הסתכלות פנימה, מבטיחים עמדה דומיננטית לאמנים מהאולפן לפיסול, המנוהל באקדמיה לאמנויות בוורשה על-ידי הפרופסור גז'יגוז' קובלסקי. בנוסף ליוצרים ידועי שם, שמשתמשים באופן חופשי בצילום של סרטים וסטילס, בין היתר: ארתור ז'מייבסקי, קטז'ינה גורנה וקטז'ינה קוזירה, עולים על במת האמנות העכשווית גם אמנים צעירים יותר: דורוטה נייזנאלסקה, קרולינה ברגולה וקרול רדז'ישבסקי. מיצג של נייזנאלסקה (בתו של צלם ידוע מתקופת "סולידריות", בוגוסלב נייזנלסקי) בשם "הפסיון", שמורכב, בין היתר, מתמונה של איבר המין הגברי, משולב לתוך הצלב היווני, הביאה לרדיפה תקשורתית והרשעה של האמנית על-ידי בית המשפט בערכאה הראשונה, עקב "פגיעה ברגשות דתיים". אירוע זה הפך לנקודת מפנה בהסטוריה של האמנות הפולנית. התפרצויות של רגשות דומים מצד הציבור והתקפות מצד פוליטיקאים מהימין הקיצוני קרו גם כאשר התפרסמו, במסגרת ה"קמפיין נגד הומופוביה", תמונות של קרולינה ברגולה שמציגות פורטרטים של זוגות הומוסקסואליים ("שיראו אותנו", 2003). קרול רדז'ישבסקי נוקט באסטרטגיה שונה מנייזנאלסקה וברגולה ומחליט לחשוף תמונות מסדרת "הומואים" בדירות פרטיות (2005) ולפרסם אותן במגזין שלו בשם "דיק". ביצירתו, מעורבת ואירונית, אפילו על גבול הפסטיש, רדזישבסקי לא מגביל את עצמו למדיות החדשות, אלא משתמש גם בציור ופרפורמנס להצגת הנושאים החשובים של קוויר ("מבנה של עובדה אמנותית", משרד תערוכות אמנות, 2006; "תמיד רציתי", מרכז לאמנות עכשווית, 2007). נושאי ג'נדר וקוויר נחשפים ביצירותיהם של צלמים צעירים רבים, בין היתר: מאצ'יי אושיקה, דניאל רומיאנצב, אויקו פטרסן וקרולינה ברגולה יחד עם אלכסנדרה בוצ'קובסקה ("נשואות", 2005).

אחת המגמות הנוכחיות באמנות העכשווית לאחר שנת 2000, היא גידול בהתעניינות בציור, בעיקר ריאליסטי ("ציור פולני של המאה ה-21", גלריה זחנטה, 2006-2007). מופעים ריאליסטיים, בעיקר פרי יצירתם של חוג קבוצת "לדניה", מתייחסים פחות למציאות עצמה ויותר לציורים שלה. ניתן לומר שציירים כגון וילהלם ססנאל, זביגנייב רוגלסקי ורפאל בוינובסקי יוצרים תמונות על בסיס צילום. אך יותר רלוונטית תהיה הקביעה, כפי שאמר אחד המבקרים, שהם מבצעים "פסיכואנליזה" של ציורי מציאות מצולמים ועושים זאת באמצעות צביעה. סדרת ציורים של ססנאל המבוצעים על בסיס צילומים של אנריקה מטינידס או ג'ף וול, פרויקט של ויז בוינובסקי או תמונות של קטעים מצילומי עיתונות של מצ'יובסקי, אומרים יותר על מצבה של התרבות הוויזואלית העכשווית המבוססת על צילום ומדיות חדשות, מאשר כל תמונה.

גם פיוטר אוקלנסקי עוסק בתרבות הוויזואלית במובנה הרחב. סדרת תמונות קולנועיות שלו בשם "נאצים" הוצגה בגלריה זחנטה. התערוכה נסגרה לפני המועד המתוכנן עקב השחתת חלק מהתמונות על-ידי השחקן דניאל אולבריחסקי. ביקורת קרירה וקונספטואלית על הדימוי של הנאצים בקרב החברה הפולנית, הסתיימה בתגובה "חמה" של השחקן והתקשורת. גם פרויקטים אמנותיים אחרים של אוקלנסקי, המבוססים על צילום ("אפיפיור", 2005; "סולידריות", 2007) שיחקו עם ההקשר התרבותי והחברתי של פולין בתחילת המאה. בניגוד לאמנים ביקורתיים, אוקלנסקי לא כפה משמעויות חדשות ונמנע מלהיכנס לסכסוך פתוח עם הצופה והעדיף לצפות בתהליך בניית המשמעות על-ידי הציבור והביקורת.

מוסדות וסיכומים
בתחילת המאה, בנוסף להופעת כתבי-עת מקצועיים חדשים: "רבעון צילום", "בולטין צילום" ולאחרונה "קמרה@אובסקורה", התפתחו אלו שהיו קיימים כבר קודם "פוטו-טפטה", "פוטו" ו"פוזיטיב" שיצא לאור בהפסקות. אולם התפתחות אמיתית ניתן לראות באינטרנט, שם קמים פורטלים רבים של צילום ("פוטופוליס", "עולם התמונה"), מאות בלוגים ואתרים, שמציגים לא רק צילום מקצועי אלא גם של חובבים. ה"פקק" המוסדי ששיאו היה בשנות ה-90 נפתח חלקית, הודות לאינטרנט וגם הודות לאירועי "אוף" שהגיעו למימדים חסרי תקדים. דוגמאות הדגל הן הפעילות של "קואליציה לטארניק" (בעיקר התערוכה "הגדלה", 2002, ופסטיבל תמונות שחור-לבן, 2002) ושל "גלריית הומלס", תערוכה שמתפקדת כיוזמה לא-מוסדית ונודדת בערים ומדינות שונות. "אבות" הצילום טומאש שיקורה ואנדז'יי שבייטליק, עזרו בהקמתה ומתחילתה היא מתואמת על-ידי צלמים חובבים נלהבים. מיסודן של תנועת "אוף" והתנועה האלטרנטיבית, שנולדה בריק שנשאר אחרי ארגוני החובבים והמקצוענים שפעם היו רבים, מתבטאת גם בקיום פסטיבלי צילום רבים: בלודז' (פסטיבל צילום), קראקוב (חודש צילום; עשור צילום של קראקוב), ביילסקו-ביאלה (פוטו-ארט-פסטיבל), ורשה (חודש צילום; קיץ צילום של ורשה; ביאנלה מדיות חדשות), ומשלימות יוזמות שאורגנו עוד לפני שנת 2000, בין היתר הביאנלה לצילום בפוזנאן (מ-1999).

על הקצב המהיר ביותר של חיי הצילום מעידות גם תערוכות שמסכמות את המאה ה-20 בצילום הפולני, בין היתר התערוכה "100 שנות צילום באוסף של המוזיאון לאמנות בלודז'" שאורגנה על-ידי קז'ישטוף יורצקי (לצערנו ניתן לראות אותה רק בחו"ל); התערוכה "המאה ה-20 בצילום הפולני" שאורגנה לכבוד יום השנה ה-60 של אגודת האמנים-צלמים הפולניים בהיכל התרבות בוורשה; או תערוכה שמציגה את אחד האוספים המעניינים ביותר – המוזיאון הלאומי בוורוצלאב. בצד התערוכות שמאורגנות על-ידי מוסדות ציבוריים גדולים ועל-ידי גלריות קטנות ובלתי תלויות (פי. אף. בפוזנאן או אף. אף. בלודז'), ניתן להבחין גם בחידוש, הצגת תצלומים בגלריות פרטיות מסחריות, שתרמו באופן משמעותי להתפתחות ולקידום הצילום בפולין ובחו"ל. ההתעניינות הגדלה של גלריות לאמנות בצילום (זדיז'אק, ראסטר, קרן גלריית פוקסל, סטרמאך או פייקארי) באה יחד עם הקמת גלריות שמתמחות בצילום (לוקספרה, גרין גלרי, יורס גלרי).

כך, אופיינית החייאתה של הסוכנות האגדית מוורוצלאב "פוטו-מדיום-ארט", שבסופו של דבר עברה לקראקוב, כדי להתחיל גלגול חדש כגלריה מסחרית. אך לא כל השינויים הם לטובה. על הסטוריית הצילום בפולין, וקודם כל על ההסטוריה של אגודת האמנים-צלמים הפולניים, מעיבה סכנת-סגירה של "הגלריה הקטנה" בוורשה, עקב המשבר הארגוני הגדל של האגודה, שעלולה לשמש כהתראה ליחידות אחרות בלתי תלויות בפרופיל דומה. למרות זאת, הדינמיות של חיי הצילום בפולין מאפשרת לצפות לעתיד באופטימיות זהירה.

אדם מזור
תרגום: דוד מאיוס

 

 
 

.