<
Menu
הקולנוע הפולני בשנים 1989-1999 גרסת הדפסה
קולנוע פולני
עשור האוסקר שנות המפנה

בעשור האחרון לקיומו, התיר השלטון הקומוניסטי להקרין סרטים אמריקאים ללא הגבלה. קודם לכן הוקרנו סרטים אמריקאיים בודדים בלבד. הקולנוע האמריקאי משך קהל צעיר . דור הביניים והדור המבוגר יותר כמעט הדירו רגליהם מאולמות הקולנוע. בתחילת שנות התשעים כמעט לא הוקרנו סרטים פולנים. נערכו, אמנם, הקרנות בכורה, אך לאחר ימים ספורים (לפעמים למחרת הבכורה) הסרט ירד מהמסך כדי לפנות מקום לסרט אמריקאי. למרות זאת המשיכו להפיק סרטים. תקציבים להפקה באו ממענקי המדינה ומהטלביזיה הציבורית. מאוחר יותר זכתה תעשיית הסרטים בפולין לסיוע מערוץ הטלביזיה Canal+ . להצלחה קופתית גדולה זכה הסרט "באש ובחרב" - עיבוד לקולנוע של הרומן המפורסם מאת הנריק סנקייביץ' .

אחרי קריסת השלטון הקומוניסטי ב- 1989 יוצרי הקולנוע הוותיקים בפולין נתקפו באלם מסויים; הם התקשו לחדש את השיח עם קהל הצופים שלהם. את החלל הזה מילאו יוצרי קולנוע מתחילים, שהפיקו סרטים רבים ולא מוצלחים. הבמאי הפולני המעולה וויצ'יך מארצ'בסקי(Wojciech Marczewski ) היטיב לסכם תקופה זו בשאלה הנוקבת שהציג במהלך "פורום של אנשי קולנוע" במסגרת פסטיבל הסרטים הפולניים העלילתיים בעיר גדינייה בשנת 1991: "חברים, האם הייתם חייבים לעשות את כל הסרטים האלה ?"

מארצ'בסקי עצמו יצר בשנת 1990 (אחרי תשע שנות שתיקה) את הסרט המשובח היחיד שהופק באותה תקופה: "בריחה מקולנוע 'חופש'", שעלילתו מתרחשת בתקופת השלטון הקומוניסטי וגיבורו הוא צנזור. תקופת השקיעה בקולנוע הפולני הסתימה ב-1992 עם הקרנת סרטו של ולאדיסלאב פאסיקובסקי (Wladyslaw Pasikowski) "כלבים", שזכה בחמישה פרסים בפסטיבל הסרטים הפולניים העלילתיים והתקבל בהתלהבות רבה בקרב צופים צעירים. "כלבים" הוא ניסיון מוצלח ראשון של חיקוי הקולנוע האמריקאי: סרט פעולה שזור בדיאלוגים מרתקים, שגיבוריו מדברים בשפת רחוב. גיבור הסרט ייצג תכונה יקרת ערך במיוחד באותם ימים קשים של הסתגלות למציאות חדשה: אומץ אישי. אולם יש בסרט הזה סצנה שהכעיסה במיוחד צופים מבוגרים. בסצנה זו נראים שוטרים – פעם עובדי השירותים המיוחדים – מבצעים פרודיה על דיכוי הדמים של מרד עובדי המספנות בגדינייה בשנת 1970, כשפועלים נשאו את גופת חברם ההרוג על גבי דלת שנעקרה מציריה.

סרטו של פאסיקובסקי הווה נקודת מפנה בתולדות הקולנוע הפולני ופתח צוהר לחשיבה שהייתה זרה עד אז ליוצרים פולניים: סרט הוא מוצר נושא רווח. התחזקות הקולנוע המסחרי בשנים שלאחר מכן לא שמה קץ, למרבה המזל , לקולנוע האמנותי.

הקולנוע האמנותי במחצית שנות ה-90

אחד היוצרים החשובים ביותר של הקולנוע האמנותי בעשור שאחרי קריסת הקומוניזם הוא יאן יאקוב קולסקי (Jan Jakub Kolski).

סרטו של קולסקי "יאנציו איש המים" (1993), שעלה על המסכים זמן קצר אחרי "כלבים", כבש בחדשנותו את הקהל צעיר. בהמשך יצר, בין השאר, את הסרטים "מקום נפלא" (1994) ו"חרב ממפקד" (1995). סרטו האחרון, "ההיסטוריה של הקולנוע בפופיילאבי" (1998) - היסטוריה דמיונית של הקולנוע - הוא הבשל והאישי ביותר.

אולם האירוע הקולנועי החשוב של אמצע שנות התשעים היה "שלושת הצבעים" - סדרת הסרטים של קשישטוף קישלובסקי ( "חייה הכפולים של ורוניקה" ו-"כחול, לבן ואדום" - הפקה פולנית-צרפתית . (בצד הפולני המפיק היה אולפן "טור" בראשות הבמאי המפורסם קשישטוף זאנוסי (Krzysztof Zanussi). רק ב"חייה הכפולים של ורוניקה" וב"לבן" מתרחש חלק מהעלילה בפולין. קישלובסקי נשאר ביסודו יוצר ובמאי פולני, אף שבשנותיו האחרונות יצר סרטים מחוץ למדינה. "אני עושה סרטים בחוץ לארץ, אבל אני לא מתגורר בארצות אלה ולא רוצה לגור בהן," אמר. "אני גר בפולין, פשוט כי אני מבין היטב את מה שמתרחש כאן. כאשר אני שומע, למשל, מריבה ברחוב, אני לא חייב לשמוע כל מילה, כי אני מבין את כוונותיהם של בעלי הריב את נושא המריבה. כל זה ברור לי. לכן מעולם בעצם לא נסעתי מכאן ואני ממשיך לחיות כאן". עם זאת הקפיד קישלובסקי להדגיש את האוניברסליות בסרטיו. "כשמספרים סיפורים ראוי לראות ולהראות את הייחודי שבהם, אך בה בעת גם את הקשת הרחבה של זירת התרחשותם ומניעיהם הכלליים של בני אדם. במילים אחרות, כדי לעשות סרטים על מה שנוגע לכל בן אנוש. בדידות נוגעת לכל אדם , פחד נוגע לכל אדם , אהבה , כמו חסרונה, נוגעים בכל אדם". ואכן קישלובסקי ידע לספר סיפור. הו היה מספר סיפורים קולנועי.

"חייה הכפולים של ורוניקה" הוא סיפורה של זמרת צעירה, חולת לב, המתגוררת בפולין. כיוון שאינה רוצה לוותר על אמנותה למרות מחלתה, היא מתה במהלך קונצרט. ורוניקה האחרת, המתגוררת בצרפת, היא כמו גרסה תאומה של ורוניקה הפולניה או הגשמה שלה, בוחרת בפתרון שונה: היא מוותרת על השירה כדי לחיות. הדילמה הזו כרוכה גם בגורלו של קישלובסקי , שלקה במחלת לב דווקא בתקופת יצירתו הפוריה ביותר, כשעבד בחוץ לארץ. בסוף ימיו אמר: " אין לי מרץ. ובדיוק עכשיו, לומר את האמת, אין לי אותו כלל". הוא נפטר אחרי ניתוח לב, בלא שהספיק להגשים את האלטרנטיבה שעליה הוא מספר ב"חייה הכפולים של ורוניקה": בחירה בחיים, למרות האמנות. קישלובסקי רצה לנטוש את אמנות הקולנוע. כשנשאל מה יעשה אחרי שייפרד מהקולנוע, השיב "מה אעשה ? אחיה, אקרא, בטח גם אכתוב קצת. אבל במקרה שלי כבר לא כל כך חשוב לדעת מה אעעשה. חשוב לדעת מה לא אעשה. ובכן אני יודע לבטח שלא אעשה סרטים." תחזיתו התגשמה באורח טרגי.

ב"כחול", סרטו הטרגי ביותר של קשישטוף קישלובסקי, אישה צעירה, אשת מלחין שאיבדה בתאונת דרכים את בעלה ובתה הקטנה, אומרת לאימה: "עכשיו אעשה את מה שאני רוצה: שום דבר". אחרי ההלם שעברה, היא עוברת להתגורר בשכונה סואנת במרכז העיר, נבלעת בהמון. אהבה, זיכרונות, ידידים, חפצים, אפילו אמנות (יוליה רוצה תחילה להשמיד יצירה מוזיקלית בלתי גמורה של בעלה) הם הרי חסרי ערך, כשגורלו של אדם הוא שרירותי וחסר פשר. ההמנון לאהבה, המושמע בסוף הסרט (מוזיקה של המלחין הפולני זביגנייב פראייזנר, למילותיה של "איגרת פאולוס הקדוש אל הקורינתים"), הוא בעל צליל מר .

הקולנוע הפולני האמנותי בעשור שבין 1989 ל- 1999 עסק בבעיות קיומיות בדרך מקורית מאוד. הבמאי החשוב אנדז'יי קונדראטיוק (Andrzej Kondratiuk) עשה זאת בהצלחה אמנותית רבה. אנדז'יי קונדראטיוק התנגד בהפגנתיות לקולנוע המתמסחר. הוא יצר בשנות התשעים שני סרטים - "גל הזמן" ו"שעון שמש" - בכספו הוא, וסיפר בהם בעיקר על עצמו. קודראטיוק, שרכש בית בפאתי כפר, על גדות נחל קטן, התגורר בו במשך רוב חודשי השניה ויצר בו את סרטיו. הוא מספר בהם על עצמו, על אשתו - השחקנית איגה צמבז'ינסקה - ועל הוריו ואחיו. קונדראטיוק מערב בסרטיו מציאות בבידיון, חושף את הנעשה מאחורי הקלעים של עבודתו, מוסיף לפעמים שכנים ואורחים, צופה מקרוב בצמחים ובחיות בית, מתבונן בשינויים שמביאות עונות השנה ושעות היום. בהציגו דרך קיום זו הוא הוא מספר בעצם על בדידותו של האדם לנוכח מפלצת הזמן המכלה-כול.

אירוע אמנותי חשוב נוסף במחצית העשור היה סרטה של הבמאית הצעירה דורותה קדז'ז'אבסקה(Dorota Kedzierzawska) "עורבים". דורותה קדז'ז'אבסקה ברוכת הכישרון, הביאה לקולנוע הפולני את מבטה המקורי והרגיש על המציאות, בדרך שלא הייתה מוכרת עד כה. "עורבים" הוא סיפור על חטיפת ילד קטן בידי ילדה בת עשר (נקודת המוצא היה אירוע אמיתי). הוא חושף מציאות כפי שהיא משתקפת בעיניה של ילדה החיה בשולי החברה. ילדים מגלמים את התפקידים הראשיים בסרט . עינו הרגישה של הצלם ארתור ריינהרט עוקבת אחריהם וצילומיו הנפלאים הם האטרקציה החשובה של הסרט. החשש שהסרט יחלוף בלא תשומת לב מיוחדת, נתבדה. "עורבים" כבש את הקהל את הביקורת ואת הערכתם של שופטים בכמה פסטיבלים. שוב הוכח כי ערכים והישגים אמנותיים אינם נעלמים.

גם סרטה הבא של קדז'ז'אבסקה "לא כלום" היה אירוע אמנותי חשוב. "לא כלום" הופק ארבע שנים אחרי "עורבים" אך הוא שונה ממנו בתכלית. גם במקרה זה מבוסס הסרט על אירוע אמיתי: אישה צעירה, אם למספר ילדים, חסרת אונים ואובדת עצות, חנקה תינוק שזה עתה נולד. מקרים דומים קורים לפעמים, אבל זה היה מיוחד. אישה זו התחזתה לחולה כדי להסתיר את הריונה מפני בעלה, שאיים כי ינטוש אותה אם תלד ילד נוסף. קדז'ז'אבסקה הציגה את בדידותה של הגיבורה - בדידות טרגית במיוחד, משום שהיא מתגבהת דווקא בחיק המשפחה. לשאלת השופט מה יש לה לומר להגנתה השיבה האשה: "לא כלום" .

תופעה חדשה בקולנוע הפולני הן הופעות-בכורה של שחקנים כבמאים. בשנות התשעים, לחוג הבמאים היוצרים סרטי איכות אמנותיים, הצטרף יז'י שטור (Jerzy Stuhr), שחקן מוערך. הוא שיתף פעולה לפני שנים עם קשישטוף קישלובסקי, והביא לסרטיו יותר מכפי שמביא אתו שחקן לתפקידו. כבמאי יצר כבר שלושה סרטים: "רשימת נואפות", "סיפורי אהבה", "יום בחייו של גבר". גם השחקנית המפורסמת לקריסטינה יאנדה (Krystyna Janda) ניסתה את כוחה בבימוי . ב-1995 הציגה יאנדה את סרטה "גלעין", וכמוהו מארק קונדראט (Marek Kondrat), שביים בשנת 1999 את סרטו "זכותו של אב".

קולנוע של רבי-אמנים

באותו עשור הציגו את סרטיהם גם רבי-אמנים ותיקים כמו אנדז'יי ואיידה, קשישטוף זאנוסי וקאז'ימייז' קוץ(Kazimierz Kutz). אנדז'יי ואיידה יצר בתקופה זו חמישה סרטים: "טבעת עם נשר וכתר לראשו", "נסטזייה", "השבוע הגדול", "עלמה אף-אחת", ונעל את העשור בעיבוד למסך הקולנוע של האפוס הלאומי "פן טדיאוש" של אדם מיצקייביץ', שהיה הצלחה גדולה.

עלילת "טבעת עם נשר וכתר לראשו" מתרחשת בשנת 1945 , במפנה שבין מלחמה לשלום. הסרט, שבחן באומץ שאלות של נאמנות ובגידה, נכשל. ואידה עצמו הודה ששגה כשעשה את הסרט. ב"נסטזייה" מתבלטת משיכתו של ואידה ליצירת דוסטויבסקי ולתיאטרון היפני הקלאסי. את התפקיד הכפול של נסטזייה ומישקין, בעיבוד 'האידיוט' של דוסטויבסקי, גילם שחקן יפני. ב"השבוע הגדול" חוזר לטרגדיה של היהודים בתקופת המלחמה, ונוגע בבעיה רגישה: האנטישמיות הפולנית. הסרט הוא עיבוד קולנועי לסיפור שכתב הסופר הפולני המעולה יז'י אנדז'ייבסקי(Jerzy Andrzejewski) נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה, זמן קצר אחרי הטרגדיה של מרד היהודים בגיטו וארשה. הסרט חלף ללא הד והעמיק את תחושת הניכור שחש הבמאי מצד הקהל. ואידה ניסה לחדש את הקשר שלו עם הקהל בעיבוד קולנועי לרומן "העלמה אף אחת" של טומק טריזנה שנהנה אז מפרסום רב. הסרט עוסק בעולמן של בנות טיפש-עשרה, אך תקוותו של ואידה לבטא דבר נוסף לבד מן העלילה, נתבדתה.

רק "פן טדיאוש" החזיר לואיידה את הקהל. יותר משישה מליון אנשים צפו בסרט . קולנוע מסוגל לחשוף רבדים של תת-הכרה לא רק אישית, אלא גם קולקטיבית. אנדז'יי ואיידה הצליח לעשות זאת פעמים רבות בעבר. ב"פן טדיאוש" עלה בידו להגשים זאת שוב. ואיידה אמר באחד הראיונות לעיתונות ש"פולין התפוררה בתקופת משטר החירום הממלכתי (שהשית השלטון הקומוניסטי ב-1981) ולא השתקמה ממנו עד עכשיו ". "פן טדיאוש", יצירה ספרותית מכוננת בתרבות הפולנית, היה בגירסתו הקולנועית אירוע מלכד תודעה; הוא איחד את הפולנים והחזיר להם את זהותם. "פן טדיאוש" של אדם מיצקייביץ' הוא אפוס לאומי שנכתב בשנת 1834, המציג דיוקן של דיירי אחוזה פולנית בתחילת המאה ה-19 ואת דיוקנו של עם חדור תקווה להשבת עצמאותו. ואידה השכיל לבטא את מרכיבי ההומור והאירוניה בפואמה של מיצקביץ' והחזיר לעצמו קהל צופים נלהב מתמיד. להצלחה הקופתית של "פן טדיאוש" קדמה הצלחה דומה: עיבודו של הבמאי יז'י הופמן (Jerzy Hoffman) ל"באש ובחרב" מאת הנריק סנקייביץ' , שהוקרן שנה קודם לכן. הופמן, שכבר עיבד לפני שנים את החלק השני ("המבול") והשלישי ("אדון וולודיובסקי") בטרילוגיה של הנריק סנקייביץ' , נאלץ להמתין לקריסת המשטר הקומוניסטי כדי ליצור את החלק הראשון בטרילוגיה - פרסקו היסטורי, שעלילתו מתרחשת במאה ה-17 . ברובד העלילתי זהו סיפור הרפתקאות רומנטי. חלקה הראשון מספר על מלחמתה של הרפובליקה הפולנית באוקראינה המורדת, שנכללה אז בשטחי פולין. בתקופת השלטון הקומוניסטי נושא זה היה "בלתי תקין פוליטית", עכשיו הסרט התקבל בהתלהבות על ידי הקהל. אנדז'יי ואיידה קיבל אוסקר בשנת 2000 על מכלול עבודתו. מבלי לשכוח זאת, כדאי גם להזכיר ששלושה פרסי אוסקר הוענקו בשנת 1994 לפולנים שעבדו עם סטיבן ספילברג ב"רשימת שינדלר" שרובו הופק בפולין . את הפרסים קיבלו מחבר התסריט אלאן סטארסקי, מעצבת התפאורה אווה בראון והצלם יאנוש קאמינסקי, העובד בארה"ב .

נושאים אופנתיים ולא אופנתיים

בסוף שנות השמונים רווחו תקוות שהקולנוע בפולין החופשית יירתם לעריכת חשבון נוקב עם תקופת הקומוניזם, יציג את פשעי המשטר ויאשים את הפושעים. תקוות אלו התבדו. יוצרי הקולנוע בפולין לא גילו כל רצון לבוא חשבון עם הקומוניזם, תופעה מעוררת מחשבה כשלעצמה. רק שני סרטים הופקו בנושא זה. המוצלח שבהם היה "מוות כמו פת לחם" של קאז'ימייז' קוץ. הבמאי שיחזר על המסך את הטרגדיה הגדולה ביותר של מצב החירום המלחמתי: הדיכוי עקוב הדם של השביתה באחד ממכרות שלזייה. הסרט התגלה כבעל ערך ומרגש, אך ימיו על מסכי הקולנוע היו קצרים.

שנות הקומוניזם נדחקות אל העבר הרחוק. לגבי דידם של יוצרי קולנוע צעירים הן 'רק' היסטוריה; לבמאים בשנות השישים שלהם הן 'ארץ ילדותם'. לתקופה זו חזר קשישטוף זאנוסי בסרטו "דהירה". דמותה הטרגית-קומית של דודתו של הגיבור הראשי, ילד בן עשר (השחקנית המעולה מיה קומורובסקה), בת האליטה שלפני המלחמה, שהערימה על השלטונות בתמרונים מתוחכמים וכך ניצלה, היא שכבשה את קהל הצופים. אך את המוני הצעירים כבשו סרטים מסחריים. אחרי "כלבים" בא תורם של זאבים, ליתר דיוק, "הזאבים הצעירים". סרט בשם זה ביים יארוסלאב ז'אמויידה, במאי-צלם צעיר . הזאבים הצעירים – כלומר, חיות טרף חופשיות – בסרט הם נערים בוגרי תיכון שעמדו בהצלחה בבחינות הבגרות, העוסקים בהברחת מכוניות גנובות, משום שהגיעו למסקנה, ש"אדם אינטליגנטי" הוא מי שיש לו כסף. הסרט זכה לפופולריות אדירה, גישר בין מסחור גלוי לתובנות סוציולוגיות מעמיקות. איש לא הציג את חזונם של צעירים בצורה נוקבת וקיצונית כל כך .

העולם התחתון הוא נושא אופנתי תמיד. הקולנוע הפולני השכיל להשתעשע בו. גיבור שתי הקומדיות של יוליוש מאחולסקי (Juliusz Machulski), "קילר" ו"קילרים שניים", שאינו רוצח שכיר כמצופה, אלא נהג מונית ערמומי ומעורר אהדה, המצליח להערים אפילו על המפיה , היה לאהוב הקהל.

לקראת סוף העשור התגלו מספר במאים צעירים שעשו סרטים צנועים אך מבטיחים, ביניהם מתבלט מיכאל רוסה(Michal Rosa), ( "יום חמישי החם", "חומר צבע") שניחן בכישרון התבוננות של סוציולוג ובלהט של מטיף. קולנוע פולני איכותי, לא מסחרי, מתעניין קודם כל באנשי 'אמצע' רגילים – לא "זאבים" מבתים עשירים עם מכוניות נפלאות במוסכים, ולא ב"כבשים" ממקלטים לחסרי בית. במאים פולנים צעירים של סרטים שאפתניים העוסקים בנושאים עכשויים, קרובים יותר, לאמיתו של דבר, לבמאים אירופיים מאשר לאמריקאים. למרות החשש שהקולנוע הפולני הופך לשולי בניסיונותיו לחקות קולנוע אמריקאי, הרי סרטיהם של במאים צעירים מעוררים תקווה, שמגמה זו תתהפך. אורשולה אורבאניאק הפגינה בסרטה "מסילת הרכבת" כישרון נדיר להיכנס לדמויות של גיבורותיה - בחורות מעיירה קטנה, 'ממתינות לחיים', כפי שנהוג היה לומר עליהן פעם - ולהזדהות איתן. הבמאי פאבל לוז'ינסקי ("הסורג") מחפש דרך ביטוי אישית באמצעות התבוננות דוקומנטרית על החיים האמיתיים .

"פן טדיאוש" של אנדז'יי ואיידה ו"החוב" של קשישטוף קראוזה היו האירועים החשובים ביותר בקולנוע הפולני במפנה העשור והמאה 1999/2000. קשישטוף קראוזה היה הראשון שחשף על המסך, בלי הקלות ממוסחרות, במלוא האימה, מנגנונים של אלימות חדשה וזן חדש של חוסר אונים בהתמודדות עמה. הוא הראה שמשהו לא תקין במדינה; היא כמו מתקיימת לעצמה בלבד ומתנערת יותר ויותר מחובותיה כלפי אזרחיה. משהו אינו תקין בחוק; החוק קיים, אבל אין צדק, וכאשר תחפש אותו לבדך, תיתקל ברדיפה. השותפות החברתית מתפרקת ; דרוויניזם אכזר הורס אותה לנגד עינינו . משהו פגום במערכת הערכים; לראשונה אין איש יודע מהי התשובה לשאלה הבסיסית: איך לחיות. עלילת הסרט "החוב" אכזרית במיוחד. שני צעירים משכילים רוצים להקים חברה. הם סומכים על אשראי בנקאי שיינתן להם, אך לשווא. מזדמן להם 'מושיע': שכן מהעבר של אחד מהם, בן גילם, המציג את עצמו כאיש עסקים ומציע לסדר את העירבון הבנקאי הדרוש, כמובן תמורת "עמלה" מתאימה. אבל בפגישתם הבאה "העמלה" גדלה, וכאשר המעוניינים מוותרים, מכריז ה'מושיע' שכבר היו לו הוצאות מסוימות. אם לא ישלמו, החוב יגדל כל יום ב-1000 דולר. הם משלמים, אבל שומעים בתגובה שהדולרים מזויפים (למרות שהיו אמיתיים). גם חלקת אדמה שה'מושיע' גוזל מאחד מהם, כשהוא מאלץ אותו תחת איום באקדח לחתום על חוזה מכירה פיקטיבי, אינה סוגרת את "החוב" התופח לממדים אדירים. התובעת, שקיבלה מידע על כך, מודיעה, שאין היא יכולה לעשות דבר; מותר לה לזמן את החשוד ולהזהירו. אלא שבינתיים מעלה ה'מושיע' את ערך תביעותיו ומופיע, מלווה בבריונים שכירים, בטענה שהוא רק בא לקחת את שלו...

סיפור הסרט נשען על אירועים אמיתיים והדמויות בו נורמטיביות לחלוטין - דמויות של אנשים הפועלים בתנאים חדשים, תוך הפנמת העובדה ש"עמלה" תמורת "סידור" ערבות היא דבר המובן מאליו, בעוד הקורבנות , הנאלצים להתעמת עצמם פנים אל פנים עם רמאות ואלימות, נותרים חסרי אונים וללא מגן. זהו כתב אישום נגד המדינה, המתנערת מחובתה להגיש עזרה לנרדף, אך שומרת לעצמה את הזכות לענישה. באותם ימים היו הן הצופים והן המבקרים מאוחדים בהערכה שסוף-סוף נוצר בפולין סרט שירשים גם קהלים בחוץ לארץ. אך התוצאה היתה מאכזבת. הסרט לא התקבל לפסטיבלים בחו"ל.

במשך שנים רבות זכה הקולנוע הפולני להערכה רבה מחוץ לפולין. קשה להבין מדוע הקולונע הפולני אינו זוכה עוד בעניין בחו"ל כבעבר, ואין זה קל להשלים עם כך. כמובן, אין ביכולתנו להתחרות בקולנוע האמריקאי. עם זאת אין להכחיש את העובדה שלא כל הסרטים הפולניים ראויים להתעניינות אפילו בארץ, אבל זו בעיה של כל תעשיות הקולנוע. לא פשוט, למרות זאת, להשיב על השאלה מדוע הסרטים הטובים ביותר לא מצליחים לפרוץ לאירופה. גאות ושפל בהתעניינות ציבורית, בהתפתחות הטעם והציפיות או עניין של אופנות חולפות ? לעתיד פתרונים.

_____________________

http://www.culture.pl

 

 

 

 
 

.